אוהדי הפועל באר שבע נקלעים בשנים האחרונות כל פעם מחדש לאותו תקליט מוכר. בכל קיץ מגיע מאמן חדש עם תקוות חדשות, חיוכים מאוזן לאוזן, פיזור הבטחות במסיבת עיתונאים והרגשה של שינוי באוויר. הנה, הפעם זה יהיה שונה, זה מוכרח להיות, כי הרי כמה כבר אפשר לסבול? מסע הרכש יוצא לדרך, שחקן אחרי שחקן, הסגל מתנפח והתקציב של אלונה ברקת גדל בהתאמה. פתיחת העונה, למעט העונה השנייה של ניר קלינגר, היא בדרך כלל משביעת רצון וכך גם החיבור למאמן.
אולם, בדרך כלל לאחר החגים בואכה תחילת השנה האזרחית החדשה מגיעה הנפילה הגדולה. סחרור מסוכן שמשליך את הקבוצה אל ירכתי הטבלה ומאפסן את שלוות הנפש של האוהדים בבוידעם. המאמן יוצא בליווי שוטרים מווסרמיל, לפעמים אפילו עד בית קמה, האוהדים מקללים במשחקים ומגיעים למחות באימונים, וכאן כמו תקליט שבור שלא נס ליחו עולה הטענה השגורה בפיהם: "איפה שחקני הבית של המועדון?". הפעם ההחתמות של פליטי ק"ש, בן והבה ורביד גזל, הרתיחו את האוהדים, שדווקא רצו לראות את גל דהאן ולוטם זינו המקומיים.
לכל קהל יש את החיבור לשחקנים שצמחו במועדון, שינקו את הסמל על החולצה מגיל 8 כשקנו להם את הנעליים הראשונות, ועד להופעת הבכורה המרגשת בבוגרים. נדמה כי בהפועל באר שבע, קבוצה שמייצגת אזור רחב ידיים של המדינה, "הפריפריה", כפי שחלק נוהגים לכנות עד היום, החיבור הזה הוא אפילו חזק יותר. באתר אוהדי הקבוצה, "הקאמלס", מופיע הסלוגן – " הפועל באר שבע: גאוות הנגב", כנראה לא בכדי הקבוצה היא הגאווה של הנגב מבחינת הקהל. והשחקנים המקומיים הם חלק הארי בגאווה הזו. אבל, מדוע הטענה הזו מושמעת ביציעי וסרמיל דווקא בעיתות משבר?
"90 אחוז משחקני הרכש שהגיעו לפה בשנים האחרונות הם שחקנים בינוניים מאוד שלא שידרגו את הקבוצה ואין להם מקום בהפועל באר שבע", קובע שחקן העבר של ב"ש, אלעד בונפלד (32), שפרש לפני 3 שנים בשל פציעה. "אבל אני לא תמים, אם הייתה פה קבוצה שרצה בצמרת עם 20 שחקני רכש, לא היית שומע את הטענה לגבי מחסור בשחקני בית. בזמן הכישלון, הקהל מחפש להיאחז במשהו ולרוב זה בהיעדר שחקני הבית. מצד שני, אני אומר לך בוודאות שאם היה בסיס של שחקני בית צעירים, אז הקהל היה יותר רגוע, יותר סלחן, והיה מבין שבונים כאן משהו לטווח ארוך, גם אם זה בא על חשבון הצלחות מיידיות. הכוח שיש לקהל פה הוא מאוד משמעותי, הפועל ב"ש היא ספינת הדגל של הנגב, אין עוד קבוצות גדולות. לצד זאת, עם עובדות אי אפשר להתווכח. בכל פעם שהייתה כאן עונה מוצלחת ב-15 השנים האחרונות, היה כאן בסיס של 5-6 שחקני בית בהרכב ואת הקבוצה בנו סביבם".
"אין ספק שבתקופה שלי היו שנתונים יותר מוצלחים", מוסיף בונפלד," יחד עם זאת, גם אם שחקני הבית, שנראים כבינוניים תחילה, יקבלו דקות משחק, אז הם יוכלו להתפתח לשחקנים לגיטימיים בליגת העל".
בונפלד עלה לבוגרים בב"ש ב-98/9, עונה לאחר שהקבוצה ירדה ללאומית אחרי הדמעות הכה מוכרות של יוסי בניון במחזור הסיום בוסרמיל. רק עונה קודם לכן הקבוצה של אלי גוטמן, אחת הגדולות בתולדות המועדון, זכתה בגביע המדינה עם כוכבים דוגמת ג'ובאני רוסו וסיאד חלילוביץ', לצד ישראלים כמו שי הולצמן ולירון בסיס. אך השלד של הקבוצה היה בנוי מסתיו אלימלך, שמעון ביטון, גדי חזות, אורן סגרון שרון אביטן ושאול סמדג'ה. גם במהלך העשור הקודם, כאשר ב"ש חזרה לליגת העל תחת הדרכתו של לופא קדוש והתמקמה בצמרת הטבלה היא עשתה זאת עם שחקנים מקומיים (סתיו אלימלך ,אסי רחמים, אלעד בונפלד, תומר חליבה, רמי אליהו, אליניב ברדה, זוהר חוגג ועוד).
גם בשנים השחונות של המועדון באמצע העשור הקודם לאחר הירידה לליגה השנייה ועד לעלייה חזרה לליגת העל ב-2009 הקבוצה התבססה על זהות מקומית. יש שיגידו שזה קרה כי הבעלים הקודם אלי ז'ינו לא רצה להשקיע כספים בלאומית ואחרים יציינו שהבסיס המקומי הספיק לליגה השניה. ב-06/7, עונתו האחרונה של זינו במועדון, שיחקו בקבוצה רחמים, בונפלד, אביתר אילוז, ינאי דרעי, עוז יפרח, זוהר חוגג, יחיאל צגאיי, מיקי עטיה, אלירן אפריאט ויניב איפרגן. עונה לאחר מכן (07/8), הראשונה של ברקת בנגב, שיחקו לצד רחמים הוותיק, גם תומר חליבה ויניב אלול ששבו הביתה, בונפלד, אילוז וחוגג וגם הצעירים דודו פלס, טל חיון, איפרגן ואפריאט. ב-08/9, העונה בה הקבוצה של גיא לוי שבה לליגת העל, עדיין ב"ש התבססה על שחקני בית, כאשר מלבד רחמים, אלול, אילוז, בונפלד וחוגג, עלו מהספסל שחקנים דוגמת יוסי אלקיים, משה אסולין, רפי עמוס והשוער השני דור דוידי.
חגיגות העלייה ההיא היו גם תחילת הסוף של הזהות המקומית במועדון. גיא עזורי החליף את גיא לוי, רחמים פרש ויתר השחקנים יצאו לגלות. כולם, מלבד אילוז, שהיה השריד היחיד תוצרת "סורוקה" בהרכב. באותה עונה, די במקרה גילתה הקבוצה את השחקן היחיד שעשה את הקפיצה מהנוער לבוגרים ותפס מקום של קבע בהרכב בשנים האחרונות. המגן שמעון הרוש נפצע לפני המשחק מול מכבי חיפה ובלית ברירה אופיר דוידזאדה מקבוצת הנוער הוקפץ למלא את מקומו. דוידזאדה הצעיר, שלא היה בתכניות של עזורי, לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, גילה יכולת טובה ודחק את הרוש לקצה הספסל, לפני שהושאל לבסוף להפועל עכו. במחלקת הנוער של המועדון יכולים להישבע שיש עוד כמה "דוידזאדות" כאלה, אם רק יתנו להם את הבמה.
03.05.11, גמר גביע המדינה לנוער, הפועל באר שבע, אז בפסגת הליגה השנייה, הפסידה 1:3 למכבי תל אביב. במכבי של עמיר תורג'מן שיחקו אז מונס דאבור, דור מיכה וגאל מרגוליס, שנמנים כיום עם הקבוצה הבוגרת העונה ורוסלן ברסקי שהושאל לבני יהודה. בב"ש ירד מהקבוצה הבוגרת אופיר דוידזאדה, אבל יחד איתו שיחקו גל דהאן, שמעון לוגסי, ירדן אבוחצירא, לוטם זינו ויוסף אבו-לאבן. באר שבע אומנם הפסידה בגמר, אך אלונה ברקת ויתר אנשי המועדון חיככו ידיהם בהנאה. הנה מגיע הדור הצעיר לו כולם חיכו. דור שיצעיד את פנינת הנגב לעבר היעדים שהציבה ברקת בתחילת דרכה. 20 חודשים עברו ומאז רק לוטם זינו מוצא את עצמו מדי פעם בהרכב של ניר קלינגר/גיא לוי/אלישע לוי בקבוצה הבוגרת. היתר מקשטים את האימונים במקרה הטוב או עוברים בהשאלה לקבוצות בליגות הנמוכות. אם תשאלו במועדון מדוע, אתם תקבלו את התשובה - "הם לא מספיק טובים".
אז איך מייצרים שחקני נוער טובים? במכבי ת"א הבינו מזמן שהכסף הגדול הוא לא ערובה להצלחה, אם אין לך שלד מקומי להישען עליו. ואיך יוצרים שלד מקומי? לצהובים יש מערך סקאוטינג שחורש את המדינה מדן ועד אילת, מסתובב בליגות הנוער ומלקט את הכוכבים הבאים כבר בגילאים הצעירים. בנוסף, מכבי תל אביב פורסת את חסותה על מחלקות נוער ברחבי הארץ כמו בשוהם ואף מחזיקה בפנימייה במקווה ישראל, שם מתגוררים כישרונות צעירים שהחליטו לעבור מבית ההורים, שמרוחק מהמרכז. בב"ש היה ניסיון לפרוש את חסותם על ערי הלווין בנגב, ניסיון שלא צלח במיוחד.
כיום, זוהר חוגג (בן 28) לומד לתואר במשפטים ובעל פאב בעיר. בקיץ הוא פרש ממשחק פעיל למרות גילו הצעיר יחסית. שלוש שנים במגרשי הליגה הלאומית הספיקו לו כדי להחליף את נעלי הכדורגל בספסל הלימודים. "פרשתי כי הציפיות שהיו ממני והציפיות שלי מעצמי, היו גבוהות יותר וזה לא קרה", אמר חוגג, שזיהה כבר אז את הבעיה. "אמרתי כבר לפני כמה שנים שהקלות שבה ויתרו עליי במועדון, זה סימן לבאות", סיפר חוגג בכאב ובהרגשת פספוס של הקריירה לא ממומשת. "אני יכול להעיד על עצמי בשיא הצניעות, שלא היה שחקן שהקהל יותר אהב ממני באותן שנים ואני בטוח שהיה לי אז מקום בקבוצה. אם לא בהרכב, אז לפחות בסגל".
חוגג מנתח את הסיבות להדרת שחקני הבית. "אם היו מביאים לכאן שחקנים מעל הממוצע, אז זה היה מתקבל על הדעת, אבל מגיעים לכאן שחקנים בינוניים ומטה, שתופסים את התקן של המקומיים. שחקני בית לא קשורים רק לנושא במקצועי, הם גם בונים את המרקם החברתי ואחראים לאווירה בחדר ההלבשה. כל עניין שחקני הבית צריך להיות קבוע במדיניות המועדון. עובדתית זה לא קורה. בשנים האחרונות אני לא זוכר משחק אחד שהיו בו יותר מ2-3 שחקנים מקומיים בהרכב".
אלונה ברקת השקיעה עשרות מיליונים בקבוצה שלה בשנים האחרונות. אולם, בכל שנה הגיעו לווסרמיל שכירי חרב, שחקנים שנמצאים לקראת סוף קריירה או שחקני ליגה בינוניים כדי להשלים את החסר. לאחר 6 שנים שעדיין לא מימשה את חזונה, הבוסית מצהלה, צריכה לעצור ולבחון את דרכה שוב. היכן טעתה בדרך? אין ספק שהיעדר עתודה מקומית כפי שטוענים האוהדים היא לא הסיבה היחידה, אבל היא אחת המרכזיות. בוודאי כשמדובר במועדון כמו הפועל באר שבע.
