שני שחקנים שתמיד מגדילים ראש, שמתייחסים לכל רגע, לכל אימון ובטח שלכל משחק בשיא הרצינות וההשקעה, מסוג השחקנים ששנאת לשחק נגדם אבל כל כך שמחת להיות לצידם. אין פלא שהם זכו בכל כך הרבה תארים בכל מקום ששיחקו.
וואליד ידע לשנות בצורה מושלמת ומתוזמנת (בעזרת מאמניו כמובן) את התיפקוד שלו בקריירה, מהחלק הקדמי בהתחלה דרך הקישור בשיא הקריירה ועד עמדת הבלם בשנים האחרונות. זה הדבר שגרם לו לשמור על איכות וייחודיות ברמה הגבוהה כל כך הרבה שנים.
שחקן לוחם שיודע לכבוש. ווינר גם במשחק ההגנה וגם בחלק ההתקפי. כקשר שמחלץ בלי סוף כדורים ומצד שני מצטרף בתיזמון מושלם מהקו השני לרחבת היריב ויודע לסיים נהדר. כבלם שקורא משחק נהדר ויודע לכבוש במצבים הנייחים. נכס אדיר. הלוואי וישאירו אותו בתפקיד כלשהו במועדון.
לגבי דוידוביץ', התחושה שלמרות כל ההישגים האדירים שלו הוא אפילו סוג של פיספוס רק מדברת בעד עצמה. זכיה באליפויות כשבתוכן קבע את ממוצע הספיגות הנמוך בהיסטוריה, שוער העונה, שחקן העונה, ליגת האלופות, 51 הופעות בנבחרת.
שוער שהתאים לרמות הגבוהות באירופה אבל נסיבות ופציעות מנעו ממנו להגשים את זה. לפחות מכבי חיפה הרוויחה סמל ודמות כשחקן, ואני מניח שגם לעוד שנים רבות במועדון.
ומילה אחת אחרונה לוואליד ולניר בשם הכדורגל הישראלי - תודה.
