בקיץ 2004 הגיע לארץ בלם ברזילאי, צעיר ואלמוני וחתם בהפועל כפר סבא הצנועה. דאגלס דה סילבה שמו. מהר מאוד יצא דה סילבה מאלמוניותו והפך מבלם ברזילאי צעיר לאחד המנוסים והטובים בכדורגל הישראלי כשלשיאו הגיע בעונת 2009/10, עונת הדאבל של הפועל תל אביב.
בסיום אותה עונה, כשהוא כבר שש שנים בישראל, החלו בארץ ניסיונות לאזרח את הברזילאי ולצרפו לנבחרת ישראל שהייתה צמאה באותם ימים לבלם ברמתו. דה סילבה חשף בראיונות חוזרים ונשנים שלייצג את הנבחרת יהיה חלום עבורו, אך בסופו של דבר המהלך לא יצא לפועל והבלם עזב את המדינה. פספוס? תחליטו אתם.
בקיץ 2007 הגיע לארץ בלם ברזילאי, צעיר ואלמוני וחתם בהכח עמידר ר"ג הצנועה. וויליאם סוארס שמו. מהר מאוד יצא סוארס מאלמוניותו והפך מבלם ברזילאי צעיר לאחד המנוסים והטובים בכדורגל הישראלי, ולשיאו הגיע בעונת 2013/14, עונה שבה הפועל באר שבע עדיין חולמת על דאבל.
אחרי שבע שנים בישראל, בארץ צריכים להיזכר היטב במקרה דאגלס דה סילבה ולחשוב על אזרוחו של סוארס, תהליך שעשוי להתחיל ואולי אפילו כבר החל מאחורי הקלעים.
נכון להיום, כמעט כל חובבי הכדורגל והפרשנים תמימי דעים: וויליאם סוארס הוא הבלם הטוב ביותר בליגה, ומספיק היה לראות את חילוץ הכדור שלו מרגלי עאהד עזאם בשלהי ה-0:1 על הפועל חיפה כדי להבין זאת. אז נכון, מדובר בשחקן זר, אבל כזה שנמצא פה כבר שבע שנים. כזה שעדיין לא מבוגר מדי (29) כדי לחזק את נבחרת ישראל. כזה שאסור לפספס.
אחת הבעיות הגדולות ביותר של נבחרת ישראל בשנים האחרונות, היא החלק האחורי. זה היה נכון בימים בהם ניסו לצרף את דאגלס דה סילבה, וזה נכון גם היום. מספיק היה לראות את אלי גוטמן מזעיק את טל בן חיים שמשווע לדקות משחק ומעניק לו ישירות את המקום בהרכב במשחק הידידות מול סלובקיה, כדי להבין עד כמה השמיכה קצרה ורק פיתרון יצירתי יעזור לחורף הקרוב להיות חם. סוארס הוא פיתרון יצירתי. זה לא אזרוח בזק כמו של ריקי היקמן בגאורגיה או של פו ג'טר באוקראינה. זה אפילו לא דומה לאזרחות שקיבל אדוארדו דה סילבה בקרואטיה אחרי שנה בלבד. אחרי שבע שנים בארץ, מותר לנו לתת לסוארס הרגשה שהוא ישראלי לכל דבר.
עמנואל אוליסדבה קיבל אזרחות בפולין והוביל את הנבחרת במשך שנים. מרקו דביץ' הסרבי הצטרף לנבחרת אוקראינה למרות שלא נולד בקייב או דונייצק ואפילו ספרד הקטנה נתנה לדייגו קוסטה ללבוש את מדיה. אם כולן מרשות לעצמן, למה בישראל עושים לעצמם חיים קשים?
הבעיה החלה כבר מזמן, בימים בהם ג'ובאני רוסו וגוסטבו בוקולי היו בשיאם ורצו לייצג את הכחולים-לבנים. בשנת 2002, כשהיה בשיאו, פנה רוסו למשרד הפנים וביקש אזרחות ישראלית לאחר שש שנים בארץ הקודש. אנשי המקצוע היו תמימי דעים שמדובר בחיזוק משמעותי לנבחרת, לחצים הופעלו, אך הקרואטי נתקל בסירוב. ביורו 2004, רוסו כבר שיחק. לא בכחול-לבן של ישראל, אלא בחולצת המשבצות של נבחרת קרואטיה. שנה לאחר מכן, כשלנבחרת כבר אין שום "תועלת" בו, הפך רוסו לאזרח מן המניין. מאוחר מדי עבור הנבחרת ואולי גם עבורו.
גם אצל בוקולי הבעיות דומות. ב-2006, אחרי כחמש שנים בישראל, הברזילאי כבר היה מאוהב במדינה והמדינה בו. בשיא כושרו, אחרי עונות מדהימות במכבי חיפה, הגיש הקשר בקשת אזרחות כשהמטרות ברורות: להשתקע במדינה ולשחק בנבחרת. שוב ושוב נדחו בקשותיו של בוקולי, אך הוא לא נשבר, המשיך לפזר מילים טובות על המדינה ובסוף 2013 בא על שכרו: יש אזרחות. עבור הנבחרת, זה כבר לא רלוונטי. בוקולי הרבה מעבר לשיא. נרוויח אזרח למופת, אבל על כר הדשא לא תהיה בשורה.
אחרי שפספסנו את רוסו, בוקולי ודגלאס דה סילבה, שלושה שחקנים שרצו להיות חלק מנבחרת ישראל ויכלו להוסיף לה המון מבחינה מקצועית, במקרה של וויליאם סוארס אסור למצמץ. האינטרס המשותף של כולם צריך להיות זהה: הבלם של ב"ש חייב להיות בנבחרת ויפה שעה אחת קודם. הוא גבוה, אתלט, מהיר ובכושר מצוין. מול בלגיה, בספטמבר, יש רק שחקן אחד שצריך לפתוח לצד איתן טיבי. יאללה, תכינו את המסמכים. ליאם סוויסה כבר מחכה.
