"כל שעה כמו שבוע, וכל יום עובר עלינו השבוע הזה. אנשים פה לא ישנים כל השבוע. אני כבר כמה ימים מת" (פיני שועי, אוהד הפועל בית שאן. מתוך: בית שאן סרט מלחמה). אין ציטוט שיכול לתאר בצורה טובה יותר את התחושות של אוהדי ב"ש בימים האחרונים. משחק העונה. שתי מילים בלבד, אך עם משמעות ענקית.
האמת? אין לי מושג מה בדיוק אומר המושג הזה. כמו כולם קראתי על "משחקי עונה" בעיתונים ובאתרים השונים, שמעתי שוב ושוב את צמד המילים הטריוויאליות הללו חוזרות ונשנות, אך ב-26 שנות חיי כאוהד הפועל ב"ש לא הייתי חלק ממשחק שכזה. הייתי במאות משחקים, בכל מקום בארץ. בליגה השנייה, בקרבות תחתית שהמאמנים הגדירו כלהיות או לחדול ואפילו בשני גמרי גביע, אבל הפעם ההרגשה שונה לחלוטין. להיות חלק ממשחק העונה של ליגת העל? להיות הקבוצה שכל המדינה - מלבד היריבה שלנו - רוצה שננצח? לזה עדיין לא זכינו.
לאורך כל השנים האחרונות ב"ש הייתה קבוצה תחתית חסרת ברק ותשוקה וגם האוהדים נדבקו בזה. זו הסיבה שבית שאן סרט מלחמה הפך לקאלט עבור רבים מאיתנו. אי אפשר שלא להקביל בין שני המקרים. בשניהם מגיעה קבוצה מהפריפריה לעונת שיא ותוך כדי העונה מעמידה לעצמה רף עליו לא חלמה בתחילתה. אצל בית שאן השאיפה הייתה להישאר בליגה. "זה יהיה בשבילנו כמו אליפות אם בית שאן תישאר בלאומית", אמר דני סוויסה, אוהד הפועל בית שאן, ואבא של תומר חלוץ הפועל באר שבע, בסרט המפורסם. ואילו בב"ש השאיפה החדשה ברורה, גם אם זה לא ייאמר בצורה מפורשת. בנוסף, בשני המקרים אלישע לוי הוא המאמן והאיש שמוביל את הספינה, ובסופו של דבר האחריות מתנקזת אליו. בבית שאן הוא הצליח לעמוד במטרה הנכספת, וכאן נשאלת השאלה האם אלישע יצליח להירשם בדברי הימים של העיר באר שבע בכלל והפועל באר שבע בפרט.
זה לא שאין אף אחד בב"ש שמכיר את התחושות של זכייה בתואר. רפי שטרית לדוגמא, הוא אחד שכן היה שם בימים ששלום אביטן חגג. "אני לא זכורה תכונה כזאת בבאר שבע כבר 30 שנים. גם בעלייה לגמר הגביע לא הייתה תכונה בעיר כמו שיש לקראת מכבי. אנשים מרגישים שמשהו טוב הולך לקרות, זה הדבר היחיד שמדברים עליו בעיר. רק על המשחק הקרוב". גם גיא שחר, חייל ואוהד ב"ש, מרגיש כמו רפי, למרות שלו אין זכרון מעונות בצמרת: "ההרגשה היא עילאית. למען האמת, לא האמנתי שנהיה פקטור כל-כך משמעותי. כאוהד שראה רק אכזבות ועונות חלשות, גם להידחף לפלייאוף העליון מהווה סוג של חלום עבורי. כל אדם בעיר מדבר על הקבוצה. אפילו אם תיכנס לסלון כלות, תשמע שם שיחה על וויליאם סוארס".
כל תושבי העיר, אפילו אנשים שלא מגדירים עצמם כאוהדי הקבוצה, מרגישים שיש משהו מיוחד באוויר. אין מישהו שלא סופר את השעות עד לשריקת הפתיחה, וכל סוגיית מכירת הכרטיסים למשחק רק מוסיפה לאווירה הדרמטית בעיר. כולם פתאום רוצים להיות חלק מההצלחה, וסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון טרודים במחשבות על מכבי יותר מעל מבחן כזה או אחר. עבורם, זהו מבחן הבגרות האמיתי.
המילה שנזרקה לאוויר בבאר שבע השבוע יותר מכל היא "כרטיס". בכל מקום אנשים שואלים אחד את השני היא האם השגת כרטיס, ממי, ובכמה כסף כמובן. על הסכומים הגבוהים ששילמו כל מי שלא שפר עליו מזלו להיות חלק מה"אליטה" המקומית כבר כולם דנו, ואין ספק שספסרי העיר לא הרוויחו כסף כל כך קל מעולם, כמו כעת, כשאוהדי הקבוצה שבויים בידיהם.
לצורך המחשת הטירוף אצל האוהדים, משחק העונה (כמה כיף להשתמש במונח הזה) הולך להיות משודר על מסכי ענק באולם הכדורסל החדש שנבנה בעיר וכן בכל פאב ומסעדה שיישארו פתוחים. בשבילנו, אוהדי הקבוצה שמלווים אותה באדיקות לכל מגרש בארץ במשך שנים, גם בימים הכי קשים ואפורים בליגה הלאומית, מדובר בסגירת מעגל. אנחנו מרגישים כאילו שכל מה שחלמנו עליו במשחקים בקרית אתא, נצרת עלית וקרית שמונה מתגשם. הלימודים, המבחנים, ויתר העניינים השוטפים נדחו לצורך דבר אחד בלבד – לעזור לקבוצה לחזור מבלומפילד עם 3 הנקודות.
"כאוהד ותיק חיכיתי 35 שנים כדי לחזור למעמד הזה", מספר שטרית ומוסיף: "סוף סוף הקבוצה נותנת לנו קצת נחת. לא משנה איך תיגמר העונה, הפועל ב"ש כבר אלופה". אז ברור שהקבוצה מבירת הנגב, ובמיוחד אוהדיה, מגיעים עם חשש לבלומפילד – בעיקר בגלל החמישייה בעונה שעברה, אבל 20 המחזורים הראשונים של העונה נתנו הרבה ביטחון. אף אחד לא יודע מתי ב"ש תזכה שוב להיות במעמד הזה ולכן כולם מתגייסים כדי שנצליח לנצח את הצהובים היהירים ונחזור מבלומפילד עם חיוך בפעם השלישית העונה.
