סוף השבוע האחרון הוא דוגמה מצויינת לתופעה הזו. כי בסוף השבוע הקודם הכדורגל שלנו הוכיח שיש בו הרבה דברים טובים. ולמרות זאת – למרות שראינו משחקים טובים, עם הרבה קהל, עם סיפורים טובים ושערים ומהפכים, ולמרות שכל הקבוצות הגדולות היו מעורבות בסיפורים האלה – עדיין ההתמקדות בימים שאחרי המחזור הייתה בדברים הקטנים והמעצבנים. אז בואו ניזכר איזה יופי של מחזור היה לנו.
ראשית, הסיפור שקיבל גם את מרבית תשומת הלב בימים שחלפו מאז – מכבי חיפה. זה אמנם באמת קיבל התייחסות ממשית, אבל דיברו פחות על איך שחיפה נראתה. והאמת היא שהיא נראתה מצוין. כמו קבוצה חזקה. בין רגע היא הציגה יכולת של קבוצה עם דרך ואופי. אי אפשר לדעת איך זה יימשך, אבל עדיין היה יפה לראות את זה.
גם מקצועית היה שיפור (עמידה הגנתית קבוצתית נהדרת, יציאה מהירה, תנועות לעומק, דריבל רק כשיש שטח), וגם סוג של הבנה שהיציאה מהמשבר היא דרך משחק הקרבה יוצא מן הכלל. יש עוד הרבה מה לשפר אבל אלה אבני היסוד שאם יתמידו בהם, התוצאות יגיעו. אני באמת מאמין שלאריק בנאדו יש פוטנציאל גדול להיות מאמן מצליח וכמעט אין לו מה להפסיד בסיטואציה הנוכחית (ועדיין אני חושב שעדיף לו לקבל משרה כזו אחרי יותר ניסיון באימון).
ומהמשחק הזה היה לנו עוד משהו טוב לקחת. בית"ר ירושלים. בית"ר זו קבוצה מאוד מיוחדת - גם כשהיא לא קבוצת צמרת או מתמודדת על אליפות, היא מצליחה להיות רלוונטית, והעונה היא גם מצליחה למלא את טדי ולהוות גורם משפיע בליגה. היא עושה את זה תוך שהיא בונה קבוצה נלחמת שמבוססת על שחקני בית, והקהל מגיב לזה. כמו תמיד. הוא מגיע וממלא את האצטדיון, ובמשחקים הגדולים בית"ר היא שותפה מלאה וראויה.
עם זאת, במשחק הזה היא התאהבה קצת באופוריה שהסביבה שלה זרעה סביבה ובהכרזות המוגזמות של המאמן על מועמדות לאליפות. אבל עדיין, גם ללא חלוץ וביום חלש של כל החלק הקדמי, בית"ר נראתה כמו קבוצה לוחמת שמניעה כדור מהר וטוב ושמסוגלת לייצר משחקים מלאי עניין ואווירה. מול טדי מלא, שמזדהה עם קבוצה מלאה בשחקני בית, זה נראה נהדר. פליאוף עליון יהיה הישג מבחינתה.
והמחזור המצוין שהיה לנו לא נעצר שם. גם במשחק של מכבי תל אביב היה לנו יופי של סיפור, כדורגל, גולים, מהפכים. מכבי שניצלת ממשבר רגע לפני שהוא הפך למשהו באמת בלתי הפיך (כולנו מכירים את הדינמיקה בקרית שלום). ועוד לא אמרנו מילה על רמת השרון, קבוצה שנותנת פייט לכל קבוצה גדולה ושמוציאה המון ממעט.
מה שמביא אותנו לצד האדום של העיר – כי גם הפועל תל אביב הייתה חלק ממשחק מהנה (אובייקטיבית). הפועל היא סיפור מעניין תמיד, בטח כשההגנה שלה – האישית והקבוצתית – שוב היתה חשופה ואיטית במשך שישים דקות. ובטח כשזה עדיין לא מפריע לאדומים להביס את היריבה, הפועל באר שבע במקרה הזה. הרבה עזרה מבוריס קליימן (חייב לקבל הזדמנות להיות שוער ראשון מהעונה הבאה), ולא מעט עזרה גם מאלילת המזל, השאירו את הפועל בתמונה, עד שהחלק הקי\דמי נכנס לפעולה ועשה את ההבדל.
ומעבר לשערים, גם מקצועית יש נקודה מעניינת לגבי הפועל. העניין הוא שלהפועל תל אביב של העונה אין עדיין יכולת להכתיב קצב משחק ואין לה בטחון בהגנה שלה, ועדיין היא ספגה רק שבעה שערים. זה נתון מאוד מוזר, ואני נזהר שלא לכתוב שזו תעודת עניות להתקפה של שאר הקבוצות. ואני נזהר כי בכל זאת, יש לה שני קשרים (ממן וגורדנה) שעושים הגנה והתקפה בצורה חכמה, ושלישיה קידמית שמכריעה משחקים. כיף לראות את המהלכים של החמישייה הזו. כמה כשרון, כמה עוצמה.
כמו שאתם רואים, אפשר היה להסתכל על המחזור הקודם ולראות סיפורים אישיים מעניינים, סיפורים קבוצתיים מעניינים, נקודות מקצועיות ששווה להתייחס, מהפכים, שערים, דרמות, יציעים צבעוניים ועם הרבה קהל. וכשכל הקבוצות הגדולות מעורבות בזה, החגיגה גדולה עוד יותר. אפשר היה, אבל זה לא קרה. במקום זה, שוב שמענו על קללות, יריקות, זריקת חפצים, בתי דין ופיצוצי אימונים. כאילו שום דבר טוב לא קרה. כאילו עוד שבוע מכוער עבר על ליגת העל.
בעצם, שוב הסתכלנו על הדברים הקטנים, הנקודתיים, וזה שוב גרם לנו לפספס את תמונה הגדולה. אבל התמונה הגדולה של סוף השבוע האחרון היא מה שאנחנו צריכים לקחת איתנו הלאה. הדברים שתיארתי כאן – כולנו ראינו אותם. ואלה הדברים שצריך לקחת ולהעלות על נס, לפחות לכמה ימים. כמה פעמים כבר נקבל חמישה שערים למשחק בממוצע במשחקים של הקבוצות הגדולות? וכשזה קורה, כשדברים כאלה קורים, פתאום הליגה שלנו נראית כמו ליגה טובה, ליגת כדורגל לגיטימית, מקצועית וצבעונית. זה חייב להיות המוטיב בימים שאחרי מחזור שכזה. צריך לקחת סוף שבוע כזה ולהשתמש בו כדי להכניס אופטימיות בכדורגל שלנו, שבכל זאת, למרות הכל, מדי פעם כן מגיעים לו ליטופים.
