"עכשיו אני רגוע", אמר אחד מאוהדי הפועל באר שבע במחצית המשחק מול מכבי תל אביב, "לפחות נגמרה האשליה שאפשר לקחת אליפות". שנה אחת לאחור ואיש מבירת הנגב לא היה מאמין שהוא יאמר משפט כזה. באר שבע הגיעה לקו פרשת המים שלה העונה ודווקא אחריו היא סימנה את המטרה הראשונה – גביע. עבור מכבי ת"א זה היה עוד משחק בשרשרת המזון, 0:2 מהיר וסוגרים. במה המשחק הזה שונה ממה שעשו הצהובים מול הפועל עכו במחזור מספר 1? כלום.
כשעוברים כל כך מהר ממאבקי הישרדות למאבק על תואר, הנפש, הגוף והראש לא תמיד מספיקים לעשות את ההתאמות ולהתרגל למצב החדש. יש שני פתרונות למחלת גבהים – או שיורדים קצת בגובה – או שמסתגלים. עבור ב"ש חייב להיות פיתרון אחד: היא חייבת לסבול את תקופת המעבר בשביל לנשום אוויר פסגות, כדי שהנפש, הגוף והראש יבינו כיחידה אחת את מקומם החדש. רק אז היא תוכל לקרוא תיגר אמיתי על מועדון שהפסגה היא ביתו ומולדתו.
התפאורה בבלומפילד הייתה נהדרת והיצירתיות עושה לה כנפיים. אוהדי ב"ש פרסו דגל ענק עם ציור מתוך הסרט "300" ועליו הגיבור לבוש גלימה אדומה מפיל לבור איש בלבוש צהוב. בצד השני, אוהדי מכבי תל אביב הפגיזו כרגיל, כמו שעשו כל העונה, והפעם הסדרה "שובר שורות" קבלה כבוד עם הכיתוב: "I'm not in danger, I'm the danger" קיבל בסופו של דבר גם חותמת במגרש.
אוהדי מכבי חששו מההתקפה הדלה שלהם. "מה נעשה בלי פריצה, יצחקי ודאבור?", שאלו לידי, "אין מי שישים גול". זלזלו לא מעט בהתקפה המכבי סטית, אבל שכחו שבהגנה של ב"ש חסר וויליאם סוארס, ובלי הבלם הכי טוב בליגה לאדומים אין סיכוי מול החלק הקדמי של סוזה.
בתום המשחק ישבו שחקני מכבי ת"א בשורה המסורתית מול שער 11 וחיכו. אחרי כמה דקות, ברק בדש הגיח מחדר ההלבשה ורץ כל הדרך לצד השני כדי להתיישב בהמשך השורה. רק אז, קמו כולם ורקדו עם הקהל.
יד רוחצת יד
אפשר עוד לדבר ימים כלילות על נגיעת היד של בדש בשער, אפשר להתלונן מפה ועד נחל צאלים על טעויות השיפוט כי ללא ספק, השער היה חייב להיפסל ואין כל סיבה ששופט הרחבה לא יראה את זה, אבל חובה להודות בדבר נוסף – מכבי הייתה טובה מבאר שבע בכל פרמטר על המגרש. כל 11 השחקנים בצהוב היו טובים יותר מאלה באדום, השחקן היחיד שהיה יכול לתת יתרון לב"ש לפחות בעמדה אחת, ישב על הספסל במחצית הראשונה. ההחלטה שגליינור פלט לא יפתח תמוהה, אבל ייאמר לזכותו של אלישע לוי שהוא הבחין בטעות וביצע שינויים בהפסקה, מה שאיזן את המשחק במחצית השנייה. לצערו, זה היה מאוחר מדי.
אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה
במחצית השנייה שפת הגוף של האדומים שידרה דכדוך, כניעה, אפס התלהבות (חוץ מאליניב ברדה שלא הפסיק לנסות). היה נראה שב"ש אומרת: "תודה רבה, הספיק לי, הגעתי עד כאן ואני לא צריכה יותר מזה. שלום, אני נוסעת". בהתחשב בנקודת הפתיחה של ב"ש, יכול להיות שזה נכון עבורה, אבל הפעם זה הרג לה את הקילר-אינסטינקט.
בבאר שבע נזהרו העונה במילים. מעולם לא הצהירו על אליפות על מנת לא להישמע יהירים או מלאי ביטחון מדי (חס וחלילה), רק לא לאכזב אף אחד, לא לייצר לחץ וציפיות סביב הקבוצה ואולי פה הבעיה. בשלב מסוים של העונה, באר שבע חייבת הייתה להגיד בראש מורם, בריש גלי, שחור על גבי לבן שהיא רצה לאליפות.
השנה זה אבוד, אפשר לברך את מכבי על עוד אליפות, אבל זה בדיוק צריך להיות ההבדל בין העונה הנוכחית, לעונה הבאה. אין שום סיבה שב"ש תגיע כנחותה, היא אולי תתמודד עם יותר לחץ, אך אסור לה להתבייש להגדיר ולהגיד מהן המטרות שלה. הצוות המקצועי עשה מהפך מפתיע ומדהים במנטליות של המועדון, כאילו החליפו לו את הדם בעורקים והזרימו חדש. עכשיו, רק נותר לפתח תודעה שתייצר בסופו של דבר מציאות, להביט בהשתקפות באגם ולהגיד בקול – אני הברבור היפה מכולם.
