"תפסתי ראש טוב, על הכיפאק. כן על הכיפאק, על הבר", שר שלום חנוך על בחור ששכח מהכל ללילה אחד, אבל בבוקר הוא גילה שמה שהוא ראה זה נכון - זו לא גברת, זה אדון. לערב אחד יכול היה הכדורגל שלנו להרגיש טוב - אליפות היסטורית למועדון קטן מהפריפריה. ובאמת, כל קלישאה שתעוף לכיוון ההישג מוצדקת, אבל עוד כשהיינו ילדים לימדו אותנו שאסור לשקר ומי שמוכן לפתוח את העיניים ולהתעורר מהחלום שיש כאן כדורגל מבין שהאירוע הזה הוא לא יותר מעלה תאנה לעונה מגעילה בענף שכולם מתרחקים ממנו - אוהדים, תקשורת, משווקים, מפרסמים ומי לא. ואם מי שמנהל את העסק חושב שרגע אחד מזוכך יסווה גוף דוחה, אז שייקח אספירין ויתפכח.
ועזבו את הרמה בצד. עם זה עוד אפשר להסתדר. הרי ליגת העל בכדורסל היא פיקציה, רמה אפסית, היעדר תחרותיות, ודור עתיד בינוני ומטה, אבל התדמית היא זו שעושה את ההבדל. לא מפחיד לשלוח את הילד שלך למשחק כדורסל. רוב הסיכויים שהוא לא יאבד צלם אנוש, לא יתנהגו אליו כאל חיה, וההגינות הבסיסית (שברור שמופרת פה ושם) בין הקהל לשחקנים, ובין אנשי המקצוע לעצמם תישמר. ופה, בענף הכי פופולרי בישראל, התדמית היא חייתית, דורסנית. האלימות היא הבסיס ומדי פעם היא מופרת עם אירוע טהור. כי הכלל הוא על סף העברייני, חסר כבוד לקהל, לעוסקים בו, לחוסר התרבות של כל מי שעוסק בכך (מתנצל בפני אלו שהם היוצאים מהכלל), אבל להתמודד עם הבעיה, להרים מולה ראש, לפגוע כדי לעצור את גסיסת הענף, איש לא טורח.
היה מאוס לראות את הזלזול של עמוס לוזון בכל מה שקרה השבת. ניסיון ההכחשה ואחר כך העליה להתקפה רק כדי להסית את האש (כי הלוא כל מה שחשוב זו רווחת מכבי פ"ת ולא ענישה ראויה לטיפוסים שנהגו באלימות). זה ממשיך עם מנהלי הענף שלא מבינים למה שרת הספורט מעזה לצאת נגדם ביום חגם ועם הגזענות האיומה ביציעים שהפכה לנורמה דוחה, בעלים שמעשיו מול שחקניו והאוהדים מעוררים איכסה והם מצידם מורידים את המחאה נגדו מתחת לגבולות הנורמה ברדיפה אחרי משפחתו, ועכשיו האופנה, כמו כל אופנה, מתפתחת, חוצה גבולות וטסה לדשא.
שחקנים, מאמנים, אנשי מקצוע, באקטים על סף החוסר שפיות, נכנסים לפריים טיים של מהדורות החדשות עם תמונות שאנחנו בדרך כלל צוחקים עליהן מליגות בעולם השלישי, אבל בעצם אנחנו חלק בלתי נפרד מהעולם הזה. הברברי, עם הרוע בעיניים, עם דמויות שמתייעצות עם עורכי דין פליליים וישנות לילה באבו כביר. אחר כך הם מתנצלים ומתחרטים בכאילו, והסוף הוא שכולנו כאן יושבים ושעון החול שלנו אוזל כי הכדורגל הישראלי נמצא כבר שנים בזמן פציעות.
כדורגל ברמה גבוהה לא היה פה ולא יהיה, אבל היה לנו, לתקשורת, מה לסקר מסביב. מחדרי ההלבשה מהיציעים ומהדשא, אפילו מורים השתמשו בדוגמאות מעולם הכדורגל, אבל לא מבתי המשפט או חדרי החקירות. היום היחס הוא הפוך. חיפשתי לסיים עם פואנטה את שיר הכאב על הענף הזה, לסגור מעגל בטור הזה, לקרוא לכולם, מאבי לוזון ועד עלי חטיב, לחזור לשפיות, או להסיק את המסקנות מכל מה שקרה ולרפא אותנו, את עם הכדורגל, אבל הבור הוא כל כך שחור, כל כך עמוק, שאי אפשר לראות סנטימטר קדימה. חג לא שמח.
