אפשר להתווכח מאתמול ועד הפעם הבאה שנראה משהו כזה קורה (ואנחנו נראה), אבל העובדה הברורה היחידה בכל הסיפור הזה של ראובן עטר ומכבי חיפה היא שהמאמן נכשל. ניצחון אחד בתשעה מחזורים ומקום של כבוד מ-ת-ח-ת- לקו האדום זו שורה תחתונה (תרתי משמע) שקשה להתווכח איתה. יחד עם זאת, יש בסיפור הזה משהו מאוד מוכר. הסמל הגדול, השחקן האהוב, חוזר הביתה לממלכה שלו בתור מאמן, ומתרסק. זו עלילה שנתקלנו בה הרבה יותר מפעם אחת. בארץ ובחו"ל.
אז לכבוד הפרידה הלא מלכותית שיעקב שחר סידר למאמן והתלתלים, קיבצנו כאן רשימה לא-מכובדת לא-פחות, של כאלה שכשחקנים היו סמלים של מועדון או נבחרת, ואחרי הפרישה חזרו אל זירת הפשע כמאמנים, רק כדי להכתים את המורשת שלהם. היו לבטח מקרים רבים אחרים, ואתם מוזמנים להזכיר לנו אותם בתגובות. ואנחנו גם לא מתיימרים לדרג כאן את הכשלונות הגדולים אי פעם (אחרי הכל, לא באמת אפשר להשוות איזה כישלון גדול יותר. זה תלוי ביותר מדי משתנים כמו גודל השחקן כסמל, גודל הציפיות וכו'). אבל דבר אחד כן אנחנו יכולים לגזור מהרשימה שמובאת כאן – והוא שאם שחקן שהיה סמל במועדון מסויים רוצה לפתח לעצמו קריירה ארוכה ומוצלחת כמאמן, רצוי שייתרחק מחזרה למקום בו מלך בעבר. כישלון ביתי הוא משהו שקשה להתאושש ממנו.
אבי נמני, מכבי ת"א
כשחקן: 1998-2003, 2005-2008, 379 משחקי ליגה, 174 שערים (הכי הרבה בתולדות המועדון), 4 אליפויות, 4 גביעים (דאבל אחד), 2 זכיות בגביע הטוטו. לעתים נראה היה גדול מהקבוצה.
כמאמן: בין 2008 ל-2010, תחילה כמנהל מקצועי, אח"כ כמאמן ובהמשך שוב כמנהל מקצועי, מכבי ת"א תחת סמכותו המקצועית של נמני לא איימה על הצמרת. חתום על הכישלון המדהד עם "קבוצת ה-100 מיליון".
מה עשה מאז: סוכן שחקנים, פרשן.
מוטי איווניר, מכבי ת"א
כשחקן: 81-86, 88-90, בנו של מנהל עבר, במועדון מגיל 8, בכורה בבוגרים ביל 17, 227 הופעות, 43 שערים, זכייה אחת בגביע בעונה בה חזר מחו"ל.
כמאמן: עבר בשלל קבוצות, רשם כמה עונות מוצלחות, עבד גם בנבחרות הצעירות, לפני שהגיע למכבי. עשה עבודה לא רעה כשקיבל את התפקיד באמצע עונת 2010/11 ופתח טוב את 2011/12, אבל העניינים הדרדרו מהר מאוד ובדצמבר פוטר כשהקבוצה בחצי התחתון של הטבלה.
מה עשה מאז: חזר לעמדת הפרשן.
אלי אוחנה, בית"ר ירושלים
כשחקן: 80-87, 91-99. עזב לאירופה עם אליפות היסטורית ואחרי עונה של 15 שערים, חז"ר מחו"ל כדי להעלות את הקבוצה ליגה, ומיד אח"כ לזכות באליפות נוספת. בסה"כ 4 אליפויות, שני גביעים, 142 שערי ליגה. ההבדל היחיד בינו לבין מלך אמיתי היה שלא הסתובב עם כתר.
כמאמן: מקום 5 ב-2000 (וגמר גביע), פוטר אחרי שהמועדון נרכש ע"י גד זאבי. חזר ב-2003 וסיים 9 ו-4, לפני שהתפטר בעקבות הבעת חוסרת אמון מצד עוד בעלים חדש, הפעם ארקדי גאידמק.
מה עשה מאז: הציל את כפ"ס מירידה, רשם איתה ירידה (שנייה שלו כמאמן), ומאז עובד בנבחרות הצעירות.
אורי מלמיליאן, בית"ר ירושלים
כשחקן: 73-89, 423 הופעות, 140 שערי ליגה, היה שותף לזכייה בחמישה גביעים ובאליפות. בית"ר לא זכתה בתואר לפני שהגיע. אייקון תרבותי בבירה.
כמאמן: בין אמצע שנות התשעים ועד 2010 עבד בחמש קבוצות – עם אחת ירדה ליגה, אבל עם 4 אחרות רשם עלייה. רק אז הגיע לבית"ר, לקדנציה שנמשכה חצי עונה בלבד. לא משהו שהיה שווה לחכות בשבילו כמעט 20 שנה.
מאז: נאדה.
משה סיני, הפועל ת"א
כשחקן: 79-89 (עם הפסקה קצרה לבלגיה. לא הרבה השתנה, הא?), 90-93. 318 הופעות, 87 שערים, שלוש אליפויות, גביע. השחקן הטוב ביותר באחת התקופות הגדולות בתולדות המועדון.
כמאמן: מנג'ר-שחקן בעונת 92/3, במהלכה מונה למאמן. סיים מקום 9. המשיך שלוש שנים של מקום 5, 4 ו-5, כשהוא רושם אכזבות ענק בדרבי ובאירופה, ומסתכסך בצורה איומה עם האוהדים. נזרק בתחילת 96/7 כשהקבוצה במקון האחרון.
מאז: עונה וחצי במכבי פ"ת, ומאז עבד בהתאחדות (מאמן צעירה ולאחר מכן כעוזר מאמן הבוגרת) עד 2010. המשיך לעונה במכבי הרצליה מהלאומית. אשתקד לא הצליח להציל את מכיב פ"ת מירידה. אוהדי הפועל לא יכולים לחשוב על לראות אותו חוזר.
(בחו"ל)
יורגן קלינסמן, באיירן מינכן
כשחקן: 95-97, 48 שערים ב-84 משחקים בכל המסגרות, אליפות וגביע אופ"א. לא היה סמל של באיירן אבל היה סמל של הכדורגל הגרמני (108 הופעות בנבחרת, 47 שערים, זכייה במונדיאל וביורו).
כמאמן: הגיע אחרי הצלחה ענקית עם נבחרת גרמנית צעירה, חדשה ורב-לאומית. כסמל של הכדורגל הגרמני החדש היה חייב לקבל את באיירן. כולם חיכו לזה. זה נגמר אחרי פחות מעונה (פוטר באפריל 2009).
מאז: מנסה להביא את בשורת הכדורגל האטרקטיבי לאמריקאים, כמאמן נבחרת ארה"ב.
אלן שירר, ניוקאסל
כשחקן: 96-06, 404 הופעות ו-206 שערים בכל המסגרות. הפרצוף של מועדון משך עשור שלם. הקביעה של עיר שלמה להכרה בינלאומית. יליד העיר.
כמאמן: דחה את ההצעה לאמן את הקבוצה כמה פעמים. היה צריך להמשיך לדחות. 8 משחקים בסוף 2008/9, ניצחון אחד.
מאז: פרשן.
דייגו ארמנדו מראדונה, נבחרת ארגנטינה
כשחקן: 77-94, 91 הופעות, 34 שערים, הביא את הגביע העולמי ב-86, הפסיד בגמר ב-90. זכה גם במונדיאל לנוער ב-79 ובקופה אמריקה ב-79. אם היה רוצה היה מייסד דת חדשה. האמת, לא היה רחוק מזה.
כמאמן: בשנות התשעים התנסה מעט בליגה המקומית, אבל שום דבר שעשה מאז שפרש לא היה ענק כמו החזרה שלו לנבחרת ב-2008. ארגנטינה שלו עלתה למונדיאל רק מהמקום הרביעי בבית הדרום אמריקאי. בדרום אפריקה זה נגמר רע עוד יותר, עם תבוסת 4:0 לגרמניה. קדנציה מעורערת ומטורפת. כמו הבנאדם.
מאז: אימן שנה וקצת באל וואסל מהאמירויות. ניצח 7 מ-22 משחקים שם.
קני דלגליש, ליברפול (הקדנציה השנייה)
כשחקן: 77-90, 169 שערים ב-501 הופעות בכל המסגרות, הכוכב הענק ב-3 אליפויות אירופה, 6 אליפויות אנגליה, 2 גביעים מקומיים ו-4 גביעי ליגה. קשה להיות כוכב גדול יותר במועדון מצליח יותר מאשר קינג קני היה בליברפול.
כמאמן: בין 85 ל-91 שימש מאמן-שחקן ואז רק מאמן באנפילד – תקופה מוצלחת שנגמרה רע, באמצע עונת 90/1. המשיך ל-4 עונות בבלקבורן, זכה שם באליפות. המשיך לשנה וחצי חלשות בניוקאסל ולחצי עונה בסלטיק. בין 2000 ל-2011 לא אימן קבוצת בוגרים ועבד בעיקר בליברפול. באמצע עונת 2010/11 חזר כדי להציל את הקבוצה פתיחת עונה רעה. היה צריך לעזוב שם. בקיץ קיבל 100 מליון פאונד לרכש והמשיך לעונה איומה שנגמרה במקום ה-8, כשהוא מפוטר רגע לפני סיומה.
מאז: בבית, עונה לשיחות מתחנות רדיו מקומיות.
מישל פלאטיני, נבחרת צרפת
כשחקן: 72 הופעות, 41 שערים, הביא את אליפות אירופה ב-84, הגיע לחצי הגמר במונדיאל 86. המצביא הצרפתי הגדול ביותר של המאה ה-20.
כמאמן: ב-87 הוא עוד שיחק בנבחרת. ב-88 כבר עמד על הקווים של הטריקולור במקום הנרי מישל כדי לנסול להציל את קמפיין מוקדמות מונדיאל 90. במשימה הראשונה שלו כשל, אבל במוקדמות יורו 92 צרפת נראתה נהדר. זה לא עזר לה בטורניר עצמו, בו לא עברה את שלב הבתים. פלאטיני שם סוף לקריירת האימון שלו.
מאז: היה חלק מהוועדה המארגנת של מונדיאל 98, ומשם המשיך בתפקידים שכאלה, עד שנבחר לנשיא אופ"א ב-2007. רק למקרה שחשבתם שהאופציות של עטר מעכשיו הן מסתכמות בהתאחדות, כסא הפרשן, קבוצות תחתית, סוכנות שחקנים או סתם לשבת בבית
