רק כשמגיעים לגמרי לסוף, אפשר באמת לבחון את התקופה. כי רק ברגעי הסיום שלה, המילים והמעשים הם אמת צרופה, ללא צביעות וזיוף. כי במהלך הדרך, רוב האנשים נוקטים בדרך אחרת, מי מחוסר נעימות ומי מתוך אינטרס.
כשאלישע לוי נכנס למסיבת העיתונאים שבה יעקב שחר בישר כי המאמן לא ימשיך במועדון, הוא לא ניסה להעמיד פאסון ולהיראות כאילו זה עובר לידיו. כל אחד שנכח שם חש את הרגשות הצפים אצלו. 30 עיצותאים היו שם, עם ציני בדרך כלל, שרגשות בשבילם זה הדבר הכי מודחק שיש. בסוף דבריו של אלישע, הם מחאו לו כפיים ממושכות. סוף תקופה מוציאה מאנשים את הטוב ואת הרע, אלישע לוי הדביק אותם בטוב. הוא יסיים קדנציה של ארבע שנים במכבי חיפה ואם ייקח את הגביע יסיים כאחד המאמנים המצליחים ביותר בתולדות מכבי חיפה. שתי אליפויות, עלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות והגעה לגמר גביע שלישי בארבע שנים.
צריך לזכור שבאותו חדר ממש שבו נעשתה הפרידה ממנו, ישבו כמעט אותם אנשים והרימו גבה, או צמד גבות, כששחר הכריז לפני 4 שנים ששחר כי לוי הוא המאמן הבא של חיפה. הבחור החביב עם החיוך הנעים היה נראה לכולנו, בואו ונודה, כזיווג מוזר שלא יחזיק יותר מעונה. הסטריאוטיפ של מאמן פריפריאלי, אחד שעבר בקבוצות קטנות ומעולם לא התנסה בלחץ של מאבקי צמרת. תוסיפו לכך את העובדה ששחקנים, ממש כמו כרישים, מזהים חולשה מרחוק, בעלים דומיננטי, קהל חסר סבלנות וכמות לא נגמרת של עיתונאים. זה לא שינה כי לבחור "הסימפטי" היו תכניות משלו. הוא לא הימר אלא הגיע בשל ומוכן לתפקיד חייו.
הבחירה היתה בינגו. התכונות אותן הביא למועדון היו כמו חמצן אחרי העזיבה הלא פשוטה של רוני לוי, שהיה אנטיתזה לזה הנכנס. בהתחלה הוא שיקם את יחסי האנוש במועדון ואת חדר ההלבשה שהיה מרוסק חברתית ומקצועית. הצעד העיקרי שבו נקט היה בכך שקירב אליו את שחקני המפתח ואת הוותיקים ונתן להם את הצ'אנס להתחיל בהנחת אבני היסוד של תקופתו. לוי סילק את החשדנות וחוסר הנעימות אך מצד שני שמר עם אותם שחקנים על גבול דק. היה להם ברור שלמרות האדיבות, לא כדאי להם להתעסק איתו.
וכך זה התבטא גם בפועל. לאורך כל הקדנציה שלו, אלה "שהתעסקו" - נכוו. דוגמאות לא חסרות. הוא לא פחד להתעמת עם הכוכבים הגדולים, וכחשב שהם מגזימים לא היסס לזרוק מאימונים גם את יניב קטן ואת ניר דוידוביץ', למרות שהיה מודע לרעש התקשורתי שזה יעשה. את רפאלוב ועידן ורד העביר סדרת חינוך כשחש שהם סוטים מהדרך שלהם ככדורגלנים. הם ראו לא פעם משחקים מיציע הכבוד, כשלא נכללו בסגל אפילו. הגיבוי מההנהלה היה אוטומטי. שחר אהב והאמין בדרך בה נוקט המאמן. הוא הרגיש את החריש שנעשה ואהב את הבחירה שלו. אלישע, כך נראה מבחוץ, תמיד גיבה את ההנהלה, גם כשכל קיץ פירקו לו את הסגל הקיים והוא נאלץ להתחיל כמעט הכל מחדש.
אולי אחת הנקודות היחידות שאין עליה תשובה גם כעת. האם לוי שיתף פעולה מתוך הבנת צרכי המועדון והתיישרות למדיניות של הבוס למרות שהיה ברור שיש פגיעה בסגל או במקרה הזה עשה טעות שלא עמד על שלו ושילם על זה את המחיר לבסוף. אגב, גם בשיחות מאחורי הקלעים הוא תמיד יישר קו.
ומה לגבי התקשורת? גם כאשר הוא לא תמיד הסכים עם עיתונאי כזה או אחר הוא מעולם לא עשה חרם או התחמק מלענות לטלפון. אחד העיתונאים סיפר בפרידה מאלישע, כי לאחר שביקר אותו בעיתון בעקבות משחק רע, הוא צלצל אליו למחרת, המאמן לא ענה כי בדיוק צעד על חוף הים, אבל מייד כשהיה זמין, צלצל אליו חזרה והתמודד עם הביקורת. זה לא דבר של מה בכך. עיתונאים בחיפה לא רגילים לכך. מאמן שמגיב אליהם בכבוד, שמתמודד עם ביקורת, ששומר על מדיניות פתוחה (ביחד עם דודו בזק הדובר) של ראיונות. אנחנו כעיתונאים הרגשנו שהאדם שלפנינו לא מסתתר או מתחבא, אלא שיש פה מאמן שמבין שבעולם המודרני, תקשורת היא כלי מרכזי בחייה של קבוצת כדורגל.
לוי בשום שיחה און ואוף רקורד, לא דיבר על שחקן מאחורי הגב, לא טינף, שמר על ממלכתיות והכבוד של השחקנים וקיבל מהם הרבה מאוד ריספקט.
הוא אמנם אדם צנוע ונטול פוזות אבל גם עקשן מאוד, תכונה שחלק מהביקורות עליו נולדו בעקבותיה. הדוגמא המובהקת ביותר היא אריק בנאדו. כשההגנה לא הפסיקה לפשל בתחילת עונת אליפות האחרונה רבים חשבו שהבלם חייב לשחק. לוי התעקש והשאיר אותו על הספסל במשך תקופה ארוכה עד שלבסוף הבין כי בנאדו הוא מפתח לאליפות, ולא משנה אם הוא הגיע בכושר כזה או אחר. דוגמאות הפוכות אפשר היה לראות עם קולמה וסיידו יאיא שלמרות שרבים חשבו שהקרדיט שהם מקבלים הוא גדול והתרומה שלהם אפסית כשגם הקהל הפעיל לחץ לגבי השניים זה לא ממש השפיע עליו. הוא המשיך בשלו ונתן להם קרדיט עצום, עצום מדי. העקשנות האולי מיותרת לעיתים, באה מתוך אמונה ולא מתוך "לעשות דווקא" לקהל, לבעלים ולתקשורת. למרות זאת, לוי בתקופה הזו היה חייב לגלות יותר גמישות ופחות עקשנות.
עוד סוגיה לא פתורה היא יישור הקו עם רצון הבעלים. דוגמא לכך היא ניר דוידוביץ. בקיץ האחרון נקנה שוער העתיד של מועדון בויאן שראנוב בן ה-23. דוידוביץ' היה בכושר מצוין ולאחר תקופה בה שיחקו השניים ברוטאציה הפך הסרבי לשוער מספר 1. להגנה הרעה של חיפה העונה, זה הוסיף חוסר שקט וחוסר ביטחון. היה נראה שלוי לא שלם עם המצב וכביכול מיישר קו. מצד שני, ברגע שראה שהדברים לא עובדים, הוא החזיר את הישראלי המנוסה לשער וייצב את ההגנה.
במפגש עם הקהל, הוא הציג את תעצומות הנפש הבלתי רגילות שיש לו. מי שהתקבל כגיבור יציע ג' לפני כשנתיים וכשלוש, והיה קשוב וניהל עם האוהדים מערכת יחסים פתוחה, הפך פתאום לפרסונה נון גראטה עבור חלקם. המהפך ביחס היה מהיר ובעל עוצמות דציבלים גבוהות במיוחד. זה התחיל בבוז, עבר לקללות והמשיך במוט ברזל שנזרק לעברוץ בשיא המחאה, הקהל הורחק מאזור הספסל כדי למנוע פגיעה בו. הוא לא יצא נגד האוהדים. לא מתוך חשש, אלא מתוך עוצמה וחוזק בלתי רגילים. לימים אמר שזה פגע גם במשפחה אבל מעולם לא איבד את שלוותו. לוי לא רץ להנהלה לבקש שישקיטו את הקהל או יגבו אותו. הוא ניתק את עצמו והמשיך להיות ממוקד במטרות הקבוצה. במקביל, הוא לא הפסיק לשבח את התמיכה בקבוצה מצד החלק הארי של הקהל.
מכבי חיפה נפרדת מ'גנטלמן אמיתי אחד שרואה את כולם בגובה העיניים יודע ללטף לתת כבוד ולא יוצא למלחמות מיותרות. ומצד שני מאמן שלא מוותר ולו בפסיק על זווית הראיה המקצועית שלו ומיישם אותה. לוי יוצא כעת מבית הזכוכית בו בילה 4 שנים חזרה לג'ונגל של הכדורגל שלנו. העתיד יקבע האם הוא השאיר מורשת ארוכת שנים והשפיע על הדרך ועל העתיד של המועדון. הסוף הממלכתי, הפרידה לאחר שכל הצדדים מרגישים מיצוי, ללא שום השמצה תוך כדי כבוד הדדי, רק מגדילים את האדם, אלישע לוי. אל תתפלאו אם עוד נתגעגע לאחד מהמאמנים המצוינים והמעוטרים ביותר שהיו במכבי חיפה. הוא בוודאי הצנוע והנעים ביותר.
