לפני הכל, לעניות דעתי ג'ורדי קרויף הוא אחד האנשים הכי חשובים ומשפיעים שהגיעו לכדורגל הישראלי. האיש שהבין מהר מאוד איפה נקודות התורפה של מכבי תל אביב והכדורגל הישראלי בכלל. שינה תפיסות. הביא שחקנים שהיו עוגנים, עוד לפני ערן זהבי, כמו איתן טיבי ומהראן ראדי שהיו חלק גדול בשושלת הצהובה. יש בו מלא כריזמה ופאסון, אבל כשצריך הוא גם יכול להפוך ל"חתול רחוב" לא קטן.
הבעיה, לדעתי, היא שבשנתיים האחרונות, בערך מאז פטירתו המצערת של אביו יוהאן, ג'ורדי לא היה שם כל כולו. הוא לא היה טוטאלי במועדון ואז החלו הסדקים. הניהול הטוטאלי שלו הפך ל"רגל פה ורגל שם", אח"כ כבר היה קשה לתקן ועכשיו זה הגיע למצב שהוא מאמן. האיש שבכלל הביא לכאן את בשורת החובה בכדורגל העולמי, מנהל מקצועי, מוצא את עצמו על הקווים ולא מייצר טביעת אצבע של מאמן.
מבחינתי, מקצוע המאמן הוא מקצוע של אנשים מוטרפים למטרה, שמוכנים לא לעצום עין 24/7 ולחשוב תמיד על האימון והמשחק הבא. קשה לי לראות אנשים שפתאום מגלים שהם מאמנים. התשוקה האינסופית הזו היא משהו שצריך לבעור בך בפנים. אני לא בטוח שלמרות כל האיכויות שלו, לג'ורדי יש את זה.
ההצלחות הנהדרות שלו כמאמן היו כשנכנס לתפקיד בשעת משבר והשחקנים הכבויים היו זקוקים לדמות שתחבר אותם, שתמלא אותם אמונה מחדש. ג'ורדי עשה את זה באופן כמעט מושלם. מצד שני, לבנות קבוצה שלך מאפס זה עולם אחר. מתחילת הקיץ ללכת צעד אחרי צעד, לייצר שיטות משחק, להתמודד עם פציעות ולהתרגל לעובדה שהשחקנים רואים בך מאמן קבוע - זה שונה.
אולי אם הוא היה מקבל את תפקיד המנג'ר כמו באנגליה, שנותן לצוות אימון להעביר את רוב האימונים, לפקח מלמעלה ולנהל את המשחקים בשבת, אז ניחא. אבל כרגע זה קצת פה וקצת שם. לא ממש ברור, לא ממש מוגדר. צוות מאמנים רחב ומעט מדי תוצאות.
כשאני מנסה לפענח מה עובר עליו לאחרונה, אז כנראה שבעיני רוחו הוא ראה קבוצה עם שני מגינים תוקפים, דסה ודוידזאדה. שלישיית קישור שהלב שלה היא אייל גולסה וחוזה רודריגס הדינאמיים ששולטים בקצב המשחק. לפניהם דור מיכה, השחקן שנותן פס חכם כשלא הולך, שהוא או עומר אצילי מחברים את הקישור להתקפה.
כל זה נלקח מג'ורדי בגלל הפציעות. התגובה שלו היתה לייצר כדורגל הגנתי, שמבוסס על רביעיית הגנה ושלישיית קישור אפורים שיעבדו עבור שלושה שחקנים - אצילי, בלאקמן/עטר וקיארטנסון. העיקר להשיג נקודות, העיקר להישאר קרוב לצמרת עד שהפצועים יחזרו.
מכבי ת"א, במרבית משחקיה העונה כולל באירופה, שיחקה משחק הגנתי חסר תיחום ומכאן האכזבה הגדולה. ציפינו להרבה יותר תחכום ותעוזה, הרבה יותר פתרונות, הרבה יותר "גישה של מכבי ת"א", שהוא החזיר למועדון גם כשיש בעיות. קבוצה יוזמת, אגרסיבית, דורסנית ועוצמתית. כל אלה נעלמו וכרגע יש קבוצה אנמית.
למכבי תל אביב יש הגרלה קלה על הנייר בתקופה הקרובה. משחקים מול עכו, הפועל רעננה ולאחר מכן פגרה שתאפשר לפצועים לקחת אוויר ולחזור לכשירות. זו תהיה ההזדמנות השניה ואולי האחרונה של ג'ורדי קרויף להוכיח שהוא בנוי להיות מאמן, שהוא מייצר קבוצה שמתאימה לסגנון שהוא החזיר למכבי תל אביב ושהאוהדים והקהל הרחב יראו בקבוצה כקבוצה איכותית עם טביעת יד של מאמן.
כרגע, יש פער גדול מדי בין ג'ורדי קרויף המנהל המקצועי שהגיע לכאן והשפיע לעומת ג'ורדי קרויף המאמן, שלא מצליח להתמודד עם בעיות בשטח. אחרי הפגרה הקרובה כנראה שנקבל אינדיקציה אמיתית לגבי העתיד שלו בישראל ובמכבי ת"א.
