תשע"ז הייתה שנה אדירה לספורט, אין בכך שום ספק, אבל ברשותכם – נתמקד במה שקרה כאן בארצנו הקטנה. בכל זאת, לא בכל שנה אנחנו מארחים אליפות אירופה, לא בכל עונה מנצ'סטר יונייטד מגיעה לב"ש ולא בכל שנה תומר חמד כובש בסן-סירו.
כשחושבים על זה, היו מספיק אירועים ספורטיביים לעשור שלם וגדוש, אז ננצל את העובדה שתשע"ז עוד שנייה נגמרת לנו כדי לעשות סדר, להיזכר, להתרפק וגם לחוות מחדש את אותן צביטות קטנות בלב:
נבחרת ישראל בכדורגל
כן, זה באמת היה רגע קסום. אחרי הגול של מרקו וראטי בדקה השנייה כבר חשבנו שאנחנו בדרך להשפלה נוספת, אבל משהו קרה לנבחרת שלנו. קראו לזה סטירה מצלצלת, קראו לזה גאוות יחידה, קראו לזה פחד לחזור לנתב"ג אחרי חמישייה נוספת (לא נשכח, מוראטה, לא נשכח). יודעים מה? קראו לזה איך שאתם רוצים, אבל מבחינתנו זה היה הרגע שבו הציניות הושמה בצד והם חזרו להיות "הילדים שלנו". הגנת ברזל, משמעת טקטית ותומר חמד אחד, שעלה גבוה מעל כולם והביא לנו את אחת מהתוצאות המכובדות שהשגנו במשחק רשמי. ה-1:1 באיטליה הוא רגע הכדורגל שניקח איתנו מהשנה העברית שחלפה. ואם לא הרגע ההוא שנרצה לשכוח, אותו תיקו מרגיז מול ליכטנשטיין ממש לפני יום כיפור, אולי הגול של חמד גם היה מביא אותנו לטורניר גדול. נו שוין, מוקדמות יורו 2020 – היר ווי קאם.
ליגת העל בכדורגל
בקיץ הם אמרו שהם לא יתגברו על עזיבת ערן זהבי. ואז הגיע טל בן-חיים. בינואר הם אמרו שהם לא יתגברו על עזיבת טל בן-חיים. ואז הגיע ז'נג ז'י. בזמנו זו נראתה כמו עסקה ביזארית לחלוטין – איך יכול ג'ורדי קרויף לוותר על הכוכב הכי גדול שלו, ועוד לקבל בתמורה "חתול בשק" בדמות חלוץ סיני מזדקן בן 36? אבל בפעם האלף לימד אותנו ההולנדי עסקת WIN-WIN מה היא: גוואנגז'ו אברגרנאדה קיבלה מלך שערים חדש (למרות שסעיף ה-31,000 דולר לגול של טב"ח עדיין נראה לנו קצת קטנוני), מכבי ת"א ריפדה את תקציב המועדון ב-10 מיליון דולר נוספים וחשוב מכל – האליפות חזרה לקריית שלום, בעיקר בזכות השלושער המדהים של ז'י בטרנר. אבל אל תרחמו על האדומים של ברק בכר – ניצחון יוקרתי על מנצ'סטר יונייטד בליגה האירופית הוא נחמה לא קטנה.
מעמד המאמן
אז רגעים קסומים היו לנו לא מעט, אבל מה יהא על מאמני ארצנו? לא פחות מ-10 קבוצות בליגת העל החליפו מאמנים במהלך השנה העברית החולפת (ציון לשבח לבני סכנין, שהספיקה לתת לנו ספתח לעונת 2017/18.) כשהבלגן בהפועל ת"א בהחלט התעלה מעל כולם – אם ההחלטה של אמיר כבירי למנות את גיא לוזון למנהל מקצועי ואת טל בנין כמאמן תחתיו עוד נראתה איכשהו הגיונית, הפארסה רק התעצמה כשבנין התפטר לאחר 4 מחזורים כשהבין שאין לו באמת סמכויות. איכשהו אנחנו בספק שגם המינוי החדש יחזיק עוד הרבה, אבל בכל זאת נאחל הצלחה ללוזון ולמאמן החדש-ישן שמונה תחתיו כי אולי אלי גוטמן הוא באמת הפיתרון שהפועל צריכה.
ונעבור לכדור הכתום
האמת? אנחנו עדיין לא מעכלים את מה שקרה כאן הקיץ. ריקי רוביו, פאו גאסול ודירק נוביצקי כדררו לנגד עינינו המשתאות, וגם אם לקח לנו שלב בתים שלם כדי ללמוד לבטא את השם שלו, גם אנחנו הבנו למה כל אמריקה מדברת על יאניס אנטטוקנמפו כדבר הגדול הבא. ועל הדרך גם הבנו עד כמה הוא באמת גדול. אבל עם כל הכבוד לענקים שדרכו פה, ויש המון כבוד, הכבוד האמיתי מגיע לארז ולבחורים – מקום שישי, ההישג הכי גדול שלנו מאז הנבחרת ההיא של רלף ז"ל ושל מיקי ושל ג'מצ'י – סגרתם לנו את השנה בטעם מתוק מדבש.
תנו כבוד לאלופה – שוב
זה כאילו אנחנו מסרבים ללמוד את הלקח. סטודמאייר, גאודלוק, אפי בירנבוים. נראה שגם בתחילת השנה הזאת דיברו על כל סיפור אפשרי בכדורסל, מלבד האלופה היוצאת. אבל בשקט בשקט, וללא הכוכב הכי גדול שלו (זוכרים שרגע לפני שדוסון חתם בצסק"א עוד היינו בטוחים שהוא בדרך לניו אורלינס?), בנה אריק שיבק ראשל"צ משודרגת. צ'ארלס תומאס הוכיח שיש חיים אחרי מונרו, ג'ו ג'קסון גנב לכוכבים הנוצצים של הגדולות את תואר "שחקן העונה" ואלישי כדיר הראה למה חצי ליגה רבה עליו הקיץ. אז לקראת השנה העברית ועונת הכדורסל שבפתח – ניתן את הכבוד הראוי למכבי ראשל"צ, אלופת המדינה. שוב.
מילה טובה גם לנשים
זה לא יהיה הוגן לדבר על כדורסל מבלי להזכיר את מה שעשה כדורסל הנשים בשנה החולפת – מכבי אשדוד שחזרה את הישג השיא של הענף עם זכייה ביורוקאפ, הנבחרת הביאה הרבה כבוד עם עלייה לשלב השני באליפות אירופה וגם הליגה סיפקה לא מעט מתח ועניין, עם סדרת גמר של חמישה משחקים ואליפות היסטורית למכבי רמת-חן. כמה חבל שעל כל השמחה הזאת מעיבה השביתה שכנראה תמנע את פתיחת עונת 2017/18. ממשרד הספורט נמסר כי הוועדה שהוקמה בתשע"ו עדיין עובדת במרץ על פתרון שירצה את כל הצדדים.
ובעולם
קראו לנו פרובינציאלים, קראו לנו חובבי תנ"ך אדוקים, אבל מבחינתנו גם בעולם השנה העברית החולפת הייתה בסימן ניצחון דוד על גוליית. עד עכשיו לא החלטנו איזו אליפות יותר מרגשת – זו של טורונטו או זו של לאס פלמאס. או אולי בכלל השמינית של רוג'ר בווימבלדון. יודעים מה? החלטנו. היא הדהימה אותנו עם אליפות אנגליה, היא הדהימה אותנו עוד יותר עם הזכייה בצ'מפיונז. לסטר – שלא תיגמרי לעולם!
ושתהיה תשע"ח מוצלחת.
