2.4.16. הפועל תל אביב מארחת את הפועל עכו בקרב תחתית קריטי. אחרי אינסוף החמצות נמניה ניקוליץ' מניף את הרגל מ-25 מטרים ובועט טיל אדיר למשקוף ופנימה. את החגיגה הוא בוחר לעשות דווקא עם מביא הכדורים ומניף אותו לשמיים. הרגע הזה מסמל אולי יותר מכל את החיבור המצוין של ניקוליץ' להפועל תל אביב מהרגע שהגיע אליהם באמצע העונה שעברה, הן בצד המקצועי והן בצד החברתי.
את העונה הנוכחית בהפועל התחילו באופטימיות זהירה, וניקוליץ' שמונה בינתיים לקפטן היה אמור להיות המנהיג של אלי גוטמן, וזה שישכיח את העונה המאכזבת הקודמת. 5 מחזורים מאוחר יותר, 2 נקודות בלבד בקופה ותבוסה משפילה בדרבי, העלימו כל זכר לאופטימיות הזו במתחם חודורוב.
הכישלון הנוכחי הוא כתוצאה מקוקטייל לא מוצלח של כאוס ניהולי וחולשה מקצועית נרחבת, אך נדמה שכרגע מי שבעיקר לא מספק את הסחורה הוא הקפטן החדש. לדעיכה הזו מספר סיבות בהן ניגע בהמשך, אך כאשר מסתכלים על עברו של השחקן, נדמה שהציפייה ממנו העונה להיות שחקן ציר, עושה עוול לשני הצדדים.
ניקוליץ' גדל במחלקת הנוער המפוארת של הכוכב האדום בלגרד ונחשב בגילאים הצעירים לכישרון גדול, אך כבר בשלב מוקדם יחסית בקריירת הבוגרים שלו, התברר שהציפיות הן מעט מוגזמות. הקשר המונטנגרי/סרבי (מייצג את נבחרת מונטנגרו אך למעשה נולד בסרביה) התקשה לספק תרומה התקפית וכיוצא בזאת להשתלב בקבוצה הבוגרת. הפרט המעניין ביותר עליו מתקופה זו הוא כנראה דווקא הכינוי שדבק בו בקבוצה - "מיסטר בין" על שם הדמיון בינו לשחקן הבריטי, רואן אטקינסון. אך אם הדמות הטלוויזיונית היא מופנמת, הקפטן של הפועל הוא כזה שתמיד אהב להוביל.
אחרי מספר השאלות לקבוצות קטנות וחזרה לא מוצלחת במיוחד לכוכב האדום, החליט ניקוליץ' לעזוב לקבוצה קטנה יותר בעיר - OFK בלגרד. ההחלטה הזו התבררה כמוצלחת, כאשר בעמדה הטבעית לו יותר, כקשר הגנתי מובהק, היה ממצטייני הקבוצה במשך שתי עונות ואף מונה לקפטן לראשונה בחייו. בעונה השניה, ניקוליץ' קיבל את המפתחות, והיה המניה הכי בטוחה בהרכב, עם מספר ההופעות הגבוה ביותר בקבוצה (27 בעונה), וסייע לה להגיע למקום השישי בליגה הסרבית.
דווקא אחרי רגע השיא שלו בסרביה, ניקוליץ' החליט לחפש אתגר חדש,שהצטרף לדינמו מינסק. ההתחלה שלו הייתה קשה – שוב בעיקר עקב מוגבלות התקפית, ולכן גם המעמד שלו התערער. מכוכב בבלגרד, הוא הפך ל-"עוד אחד" בבלארוס, אבל זה סוג הדברים שרק נותנים לו דרייב.
לאחר חמישה משחקים בהם כלל לא שיחק, ניקוליץ' קיבע את מקומו בהרכב, ואף שידרג את תרומתו לחלק הקדמי (כולל שער ניצחון מול פיורנטינה בליגה האירופית). ב-2014 אף היה מהשחקנים הבולטים בקבוצה, שהייתה קרובה לנשל מהתואר את האלופה הנצחית, באטה בוריסוב.
עונה לאחר מכן, דווקא כשהיה נדמה שהכל סוף סוף מסתדר עבורו, הגיע מינויו של מאמן חדש, ווק ראשוביץ', איתו ניקוליץ' לא הסתדר, ותחתיו רשם רק שש פעמים 90 דקות מלאות, במהלכן לא הבקיע. היכולת חלשה הובילה לשחרורו ממינסק בתום העונה. אם היה נדמה שמכאן הקשר רק ילך וידעך, כמה שעות בלבד אחרי שחרורו חתם בלא אחרת מאשר באטה בוריסוב - מעבר ששקול למעבר מהפועל ת"א למכבי ת"א, ולכן עורר הייפ תקשורתי גדול.
בבאטה הוא אמנם לא היה אחד המנהיגים וגם מקומו בהרכב היה רחוק מלהיות בטוח, אבל בכל זאת הוא הצליח להשתלב בצורה טובה בקבוצת הפאר, ואף רשם מספר תצוגות מצוינות בשלב הבתים של ליגת האלופות, שלא רמזו על הטוויסט הבא בעלילה - חתימה בהפועל תל אביב.
אז מה גרם לקשר שוב לחפש קבוצה חדשה? הצעה כספית נדיבה היא סיבה אחת, אך גם הרצון באתגר חדש לאחר שהרגיש שהליגה בבלארוס כבר לא מאתגרת אותו, הצורך בקהל אוהד ותומך (בכל זאת ניקוליץ' גדל בכוכב האדום) ויכולת השכנוע של אלי גוטמן שראה בו פוטנציאל כקשר דינמי וכסוג של יורש לביברס נאתכו, סייעו ללא ספק בהבאתו אל ארץ הקודש.
אז אם בסוף העונה שעברה כאמור, היה נראה שניקוליץ' הוא בינגו, עכשיו זה כבר לא נראה כל כך בטוח. שלושה שערים וארבעה בישולים ב-10 הופעות אשתקד היוו ללא ספק תרומה חשובה ומפתיעה, ביחס לתשואה של הסרבי/מונטנגרי לאורך הקריירה (13 שערים ב-125 עד אז), אך כעת מסתמן שהפיכתו לשחקן המרכזי בקבוצה הייתה קצת מוקדמת ונועזת מדי.
ההצלחות של ניקוליץ' באו בעיקר בעמדה יותר אחורית, בדומה לביברס נאתכו, ונדמה שההסטה קדימה לא עושה עימו חסד. כמו כן צריך להזכיר שיציבות לאורך זמן זה לא דבר ש-"מיסטר בין", התמחה בו עד כה.
אם בעונה שעברה עוד נהנה הקשר בן ה-28 מאלמנט ההפתעה, הרי שהעונה הוא מסומן על ידי הקבוצות היריבות כברומטר. בעקבות זאת, החולשה ההתקפית שליוותה אותו לאורך רוב הקריירה חוזרת כעת ביתר שאת.
כאשר מצרפים לכל זה את חוסר היציבות של הרביעייה האחורית, מחסור בקשר אמצע איכותי, בנייה לא מאוזנת של הקבוצה (לדוגמה העומס בשחקני קו שמאל - קלאודיו בומבה, דולי מנגה וחן עזרא לעומת הדלילות בכנף ימין) ואת חוסר השקט שיצרה הפיכתו לקפטן על חשבונו של אריאל הרוש, אפשר להבין למה ניקוליץ' שוב נמצא בצד הלא נכון של המתרס.
ניקוליץ' הוא לא איש של מספרים, וההצבה שלו בעמדה התקפית וכאחד מהמוציאים לפועל בקישור הלא יצירתי של האדומים, גורמת לאכזבה ממנו ומהקבוצה כולה. כעת חודש בלבד בתוך העונה וגוטמן שתמך בו לאורך כל הדרך זז הצידה, והסרבי/מונטנגרי יודע כעת שעכשיו הוא יצטרך לבנות מההתחלה את האמון שלו אצל גיא לוזון.
הקריירה הפתלתלה של הקפטן האדום, הראתה שאי אפשר להספיד אותו לעולם. אחרי כל ירידה הגיעה עליה, אבל בעמדה הגנתית, ולא בזו שהפועל ת"א מצפה ממנו העונה. בינתיים, נראה שניקוליץ' ממשיך לקבל קרדיט, אך האם יכול שהפעם הוא הגיע למבוי סתום אחד יותר מדי? מעכשיו זה כבר כאב הראש של גיא לוזון. תשובות ראשונות לשאלה נקבל מול הפועל אשקלון.
