"מי שמצפה לראות כדורגל איכותי, שלא יראה הדרבי של פ"ת"
30 דקות אחרי השריקה, עידן בר-און עמד מחוץ לבר "סטלמך" באצטדיון המושבה. צעיף הפועל על כתפיו וכ-150 אוהדים עומדים ומחכים לשחקנים שיגיחו מחדרי ההלבשה. מאחוריו, בתוך הבר, הוקרן על מסך ענק המשחק המרכזי של היום - מכבי ת"א מול בית"ר. לא היה שם סאונד או אוהדים או מישהו שאכפת לו. סתם איזה אחד, זהבי או משהו כזה, בעט מספרת עלובה לשער. סתם, עניין שולי. כדורגל איכותי וזה. בר-און צדק, מי שרוצה לראות כדורגל ברמה גבוהה, שלא יחפש את זה בדרבי של פ"ת, או בפ"ת בכלל. הוא הבין את מה שרן בן שמעון לא הבין - דרבי מנצחים באהבה, או לא מנצחים. נקודה.
הדרבי של פ"ת שונה מהדרבים האחרים, ורק הם מבינים את זה, הפתח-תקוואים. מישהו מהעבודה אמר בבוקר לאוהדת הפועל שהדרבי של פ"ת הוא כמו הדרבי של ראשל"צ בכדוריד. לא מעניין אף אחד ותמיד מנסים לייצר שם איזה סיפור מטורף. היא הסכימה איתו. עבור אוהדי פ"ת יום דרבי הוא יום חג. הם מגיעים לעבודה עם החולצות של הקבוצה, מתרגשים, לא מרוכזים, מבריזים ומחתימים כרטיס מוקדם רק כדי ללכת עם החבר'ה לשיר נגד הלוזונים. והם בני 30, ולא אכפת להם. הם יודעים שהם מגזימים/פתטיים/מוזרים. זה יום כזה שמותר להם לשים הכול בצד ולחזור להיות הילדים מעין גנים ושעריות ומחנה יהודה ולתת לכדורגל לטרוף את להם השפיות.
באהדת קבוצה יש משהו תמים וילדותי שאבד קצת לתל אביביים ולחיפאים במשחקי הדרבי שטופי האימה והשנאה. דווקא בגלל העובדה שפ"ת היא בועה קטנה בפריפריה, בלי יומרות להיות ת"א, היא מוצאת את המקום הייחודי שלה בפינת הרחבה של הכדורגל הישראלי. רק פינה, אבל עדיין שלה.
בעונה הסדירה יש 26 משחקים. מתוכם - שני דרבי. ביתר 24 המשחקים תדברו על טקטיקה ומערכים. בר-און הבין שבכדורגל הלא איכותי שלנו, דרבי מנצחים בלי דיבורים והרצאות, בלי ניתוחים ואסטרטגיות, משהו שבן שמעון מרבה לעשות. זה דרבי. זה להחזיר לילד שהציק לך בבית הספר בגלל הקבוצה שאתה אוהד, זה לא כדורגל - זה כבוד נטו. אז עושים פי 5 גליצ'ים מהיריבה. רצים יותר מהר, מגיעים ראשונים לכל כדור. הפועל לא שיחקה כדורגל, זה היה אפילו רחוק מזה, אבל זה הספיק וזה מה שצריך בדרבי.
"מושאלים או לא מושאלים, הכול בולשיט" (בר-און)
בדקה ה-66 לירוי צעירי הוחלף. הוא כעס, הניף ידיים והלך באיטיות לספסל. המדים הלבנים שלו היו סחוטים, ירוקים וחומים ונראו כמו סמרטוט רצפה שפג תוקפו מרוב גליצ'ים. בדקה ה-71 הוא שוב חזר לכר הדשא. אחרי שאלטמן כבש הוא לא שם לב ומרוב שמחה רץ פנימה ומיד חזר החוצה. מאותו הרגע, הוא היה היחיד, פרט לבר-און, שעמד על הספסל. חצי מהזמן האצבעות היו על הפנים, ביתר הזמן הוא לא יכול היה להסתכל. הלחץ ניכר בכל תנועה, הוא היה תזזיתי, חסר מנוחה, כאילו מדובר בגמר גביע. עם השריקה הוא חצה את הדשא לחגוג עם האוהדים. הוא לא שחקן בית, הוא לא מושאל, הוא הגיע אחרי שהעונה התחילה והוא רצה יותר מכולם לנצח את הדרבי. אם היה רוצה ככה בעונה שעברה, בני יהודה עוד הייתה פה.
"קאלה שוער נהדר. במיוחד כשאנחנו בפיגור 3:0 או כשיש נבדל, או בהפסקת המחצית או בדרך הביתה". אוהדי הפועל היו רוצים לראות את השוער מחוץ לקורות. הוא הפסיד להם הרבה נקודות, עשה יותר מדי טעויות, רובן - על סף הפדיחה. בכלל, רוב הזמן הוא נראה כמו בדיחה. הוא מעודד את עצמו ומנשק את השמיים, הוא דרמטי, גרוטסקי, מופרע ולפעמים בטוח יותר מדי שהוא ההצגה. גם במשחק הנוכחי הוא טעה עם הדיפה רעה וספיגה. אבל הוא בדיוק כמוהם - הפתח-תקוואים. רואה כדורגל וחוזר להיות ילד אמוציונאלי חסר מעצורים. בסוף המשחק הוא קיבל איזה סיבוב, פשט חולצה ועשה שרירים לקהל, רץ עם הדגל, צרח, צעק, רקד, כאילו הביא את הניצחון עם כיבוש מהסרטים. ישראלי בכל רמ"ח אבריו. זה שחקן בית אמיתי.
כשחושבים יותר מדי
מלך השערים של מכבי פ"ת העונה, יואכים מונונגה, עומד על 3 כיבושים לקבוצה שנמצאת במקום ה-5. זה מעיד על שני דברים. הראשון, המיקום בטבלה שקרי. זו ליגה שאין בה מרכז טבלה אלא צמרת ותחתית. מכבי פ"ת בתחתית בדיוק כמו הפועל ת"א, מכבי חיפה והפועל חיפה. דבר שני, הוא מעיד שבן שמעון צדק כשאמר שאין לו מספיק איכות בהתקפה. בעיקר בגלל שאין לו התקפה ברגע שמונונגה לא משחק. מכבי לא תשרוד עוד הרבה זמן באשליית הצמרת שלה אם לא תתחיל לפזר כיבושים מעבר לזר אחד, שגם הוא לא פורה במיוחד.
יום לפני המשחק, אוהדי מכבי פוצצו את האימון המסכם. הם באמת הגיעו, הזיקוקים עפו, התקשורת העבירה תחושה של טירוף. אבל במלאבס מספרים שמי שהעיף את הזיקוקים היה עומר גולן, שהאימון לא באמת פוצץ, סתם פתחו את השערים והאוהדים נכנסו כדי להגיד שיש טירוף סביב הדרבי. 500 כרטיסים בלבד נקנו עד בוקר הדרבי על ידי אוהדי מכבי ולמרות הופעת עידוד מרשימה במשחק עצמו, היה נראה שלהפועל קצת יותר חשוב לנצח.
לפני המשחק הייתה מהומת כרטיסים בין אנשי שני המועדונים. כל ילד במושבה יודע שמי שרוצה להיכנס חינם למשחקים של מכבי יכול. הוא פשוט יבוא ומישהו מהלוזונים כבר ייתן לו כרטיס. שכונה. בן שמעון חכם מדי לכדורגל שלנו. הוא טקטיקן, מסודר, אינטיליגנט, מתבטא ברהיטות, יש לו תכנית והיא בסוף תעבוד. הוא איש כדורגל בכל רמ"ח אבריו. הוא יצליח עם מכבי פ"ת, זה ברור. אבל דווקא הפעם היה חסר לחניכיו משהו שמכבי פ"ת מתמחה בו - אותה שכונה, אותה מסחרה, לצאת קצת מהשורות. לעלות בלי סנטימנטים, בלי לחשוב יותר מדי ופשוט לרוץ בלי הכרה.
אוהדי הפועל הכינו דגל ענק: "את בגוף שלי את בין הקירות שלי, את בין השתיקות השירים והעצב. את הגבול שלי לחיות או למות שלי, את המחוג שמכתיב לי את הקצב". שירו של נתן גושן "גבולות הגיון" מסתיים במשפט שיכול להתאים דווקא למכבי פ"ת: "ורק אידיוט יחכה לך עכשיו, כשהגשם לא חס על פניו. חיכיתי לשמש שקצת תחמם". בזמן שהדרבי התל אביבי יותר ארצי מעירוני והדרבי של חיפה חד צדדי לחלוטין, הדרבי של פ"ת מאוזן, צדדי, קטן ואישי. "ניצחון בדרבי היום חשוב יותר מפעם, כי היום אנחנו האנדרדוג", אמר לי אוהד הפועל. הוא טעה. כל פתח תקווה היא אנדרדוג. וטוב לה.
