השנה שמגיעה אחרי אולימפיאדה, בטח אחת מוצלחת, נוטה להיות התפכחות כואבת. הקסם והפטריוטיות של המשחקים, יחד עם קידוש הספורט עצמו ולא הרפש והשטויות בהם אנחנו נוטים להתרכז, מתמוססים ואת מקומם תופסת שוב השלולית המקומית שלנו.
שנת תשע״ז, אם כן, הייתה הנגאובר ממושך בספורט הישראלי, שכמובן הסתיים בטעם מר במיוחד עם נבחרות ישראל בשני הענפים המובילים (בפופולריות, לא בשום דבר אחר). השנה שחלפה הייתה תזכורת צורמת לתחלואי הספורט בארץ, כמיקרוקוסמוס לבעיות של החברה כולה, וללקחים שעדיין לא הפנמנו, חדשים או מוכרים, כולם כאלה שפיללנו לא לראות ערב חגיגות ה-70 למדינת ישראל. בתוך כל המראה השחורה, הייתה לנו גם נקודת אור אחת, שהראתה לנו שדברים יכולים להיראות אחרת. סיכום אלטנטריבי ל-2017, מה למדנו על הספורט הישראלי?
מאניה דיפרסיה - המאפיין הבולט ביותר בארצנו. מהיום למחר, מסקנדל לפסטיבל, אנחנו לא מכירים שום דבר באמצע. בהקשר הזה, אין רגע של סבלנות. מספיק לראות 20 דקות משחקן זר כדי לקבוע בנחרצות אם הוא בינגו או פלופ. לא צריך יותר מ-2-3 הפסדים כדי לחרוץ את דינו של מאמן, שבתחילת העונה דיבר על בנייה ותהליך וכל מיני מילות קסם שלא עומד מאחוריהן דבר. אם אפשר לקוות למשהו אחד שישתנה בתשע״ח, זה שכולנו נצליח לראות קצת יותר אפור בין השחור ללבן.
לקיחת אחריות זה לפראיירים - אשרי האדם שיתייצב מול המצלמות והזרקורים אחרי הפסד קשה במיוחד ויגיד בפה מלא: ״עשיתי טעויות, לא עמדנו במשימה״. לא בהכרח צריך להיתפס על המילה כישלון, שמצד אחד הפכה לאובססיה של התקשורת ומנגד נראית כמו אלרגיה חמורה של רוב המאמנים/שחקנים/עסקנים/סוכנים בישראל.
אבל למה ארז אדלשטיין צריך לזרוק לנו חול בעיניים ולהגיד: ״הצלחנו במבחן הדרך״ או ״עשינו הכנה טובה״ אחרי שהנבחרת הובסה כמעט בכל משחק בשבוע אליו התכוננה (לכאורה) שנתיים? למה ערן זהבי, שחצי מדינה סוגדת לו, לא יכול להגיד סליחה מיד לאחר אחד הרגעים המבישים בתולדות המדים הכחולים-לבנים בכל הענפים, אלא בוחר לבוא בטענות לכל העולם ואשתו? מי שלא עושה, לא טועה ומי שלא טועה לא יודע כלום.
האם, כמו בקמפיין ״לא מתנצל״ של נפתלי בנט, אי הודאה בטעויות מוחקת אותן כלא היו? אדלשטיין שכנע מישהו שהנבחרת הצליחה? זהבי הוסיף לעצמו כבוד בתלונות על הקהל ועל כך ש״לא נגיע כלום גם עוד 40 שנה״? קצת אחריות, למען השם.
האינדיבידואל מעל הכל - אם כבר עסקינן בערן ״המדינה זה אני״ זהבי, הרי שצריך לדבר על תשומת הלב שמקבל אדם, שאמנם לא מפסיק להבקיע, אבל עושה זאת כבר 5 שנים בליגות שאפילו לא נמנות בין ה-25 המובילות בעולם.
מולו עומדים, למשל, תומר חמד, ביברס נאתכו ואלמוג כהן, שאמנם לא כובשים באותה תדירות ובוודאי לא מנופפים באצבעותיהם כמוהו, אבל כבר 6-7 שנים שהם משחקים בליגות בכירות (כן, גם הצ׳מפיונשיפ, הליגה השנייה בספרד והבונדסליגה 2 בכירות ביחס לליגת העל והליגה הסינית), עובדים קשה ללא הרף, מתקדמים בשקט.
כמובן שכל ילד שנצמיח כאן ירצה להיות זהבי, להיות כוכב, שידברו עליו, שיהללו ויחגגו אותו. על אף שהרבה יותר הגיוני שמצב הענף ישתפר אם יהיו לנו יותר חמדים, יותר ביברסים, יותר אלמוגים. כמה שיותר. כאלה ששמים את הקבוצה לפניהם, שלא צריכים כל הזמן את הקרדיט, שלא אומרים למאמן באיזו עמדה לשבץ אותם. תנו לי נבחרת ישראל עם 11 כאלה בהרכב ואקח אותה בכל פעם ופעם על פני 11 זהבונים. אבל מה לעשות, הסקורר שלא היה מספיק לליגות הטובות באמת ימשיך לקבל את כל תשומת הלב וגם ליילל על כך שכל הזמן מדברים עליו.
אין זכות קיום להתאחדות לכדורגל - שכחו רגע מכישלון הגוף שמנהל את הענף הכי אהוד במדינה להצמיח כאן שחקנים ומאמנים צעירים ואפילו מהעיסוק המופרז בנבחרת הבוגרת במקום בבסיס האמיתי של הכדורגל. אלי טביב, עבריין מורשע שנאסר עליו לנהל קבוצה, עושה ככל העולה על רוחו ומצפצף על מנגנון האכיפה חסר השיניים של ההתאחדות.
בינתיים, הבקרה התקציבית המשיכה להתעלם במכוון או בשוגג מכשלים פיננסיים חמורים והשנה פיקחה על קריסתה של הפועל תל אביב, על אף שהסימנים לכך הגיעו בהתראה מספקת. אחרי כאלה מחדלים, מה שווים כל התקנונים, הוועדות, הפרוטוקולים והדירקטוריונים? אבל בסדר, יותר חשוב מי יאמן את הנבחרת, זה באמת נושא בוער.
מי שבהחלט ראויה ליותר מתשומת הלב שלנו היא לינוי אשרם, שבגיל 18 הפכה להיות הספורטאית הכי יציבה בישראל. הישג רודף הישג, תקרת הזכוכית מתנפצת פעם אחר פעם, האחרונה שבהן עם מדליה חסרת תקדים בקרב רב. לתקווה הגדולה לטוקיו 2020 מגיע הרבה יותר קרדיט מכולנו. לא האלילים המקועקעים עם התספורות המחומצנות, אלא הם הכוכבים האמיתיים שלנו.
אל תסתכלו בקנקן - כדי לא להתמקד בתהליך סבלני של 10-20 שנים ולחולל מהפכה אמיתית, דואגים להתל בנו עם קסמים ותעתועים, מראית עין שלרגע תבלבל אותנו - הספורט בישראל בעצם פורח, מתקדם ומשגשג. מגוחך לחשוב ששלושה משחקים (החמישי מול נהריה, חצי הגמר והגמר) היוו את ההבדל בין עונה אדירה של הפועל ירושלים לבין כישלון קולוסאלי.
ובכלל, האם אפשר לשים את האצבע על משהו שהשתפר בליגת העל בכדורסל בגלל שבכל שנה יש אלופה חדשה? לעומת זאת, בכדורגל נמשיך לשכנע את עצמנו שהעובדה שמכבי ת״א ו/או הפועל ב״ש מגיעות רחוק במפעלים האירופיים (הישגים יפים לכשעצמם) מזיזה במאום את המחט של הליגה כולה.
שהעפלה של נבחרת ישראל לטורניר גדול (או למקום השלישי בבית המוקדמות) תצביע על מגמת שיפור אמיתית, תהיה תמונת ראי להצלחה שלנו. החיפוש הבלתי פוסק אחר שורה תחתונה שמעליה אין חצי דבר ימשיך להסיח את דעתנו. אנחנו נביט בחלון הראווה, כשבינתיים החנות עצמה פושטת רגל.
