התוכנית היתה מאוד פשוטה. להתעורר, לכבות את הסלולארי, לקחת מגבת, ללבוש בגד ים וללכת להתפנק בבריכה. כמה שעות של שקט ושלווה. בלי שיחות טלפון, בלי הודעות וואטסאפ ובעיקר בלי עבודה. זו המתנה שרציתי להעניק לעצמי לכבוד יום ההולדת, אלא שתוכנית ההתנתקות לא ממש עבדה.
'אביבה אלדן', הופיע לי על צג הגלקסי. התלבטתי אם לענות, אבל אחרי הצלצול השמיני לא עמדתי בפיתוי. "יניב, חייבים לשבת לכמה דקות", היא אמרה." כמה דקות?", שאלתי. "כן", היא הבטיחה, "נעבור על כמה דברים קטנים לפני אירוע חגיגות ה-50". לא שלי, של אלדן! 'יאללה, מה כבר יכול לקרות', חשבתי לעצמי, 'אז נשב בבריכה קצת פחות'.
42 שנים ועדיין נאיבי. טלפון הוביל לעוד פגישה, פגישה לישיבה וישיבה לעבודה. הלך השקט, הלך הפאן, והכל בגלל החלטה אחת אומללה. זה בדיוק מה שהיה אמור לעשות אלי טביב ברגע שמינה את אלי אוחנה כנציגו. זה בדיוק מה שאמור היה לעשות בעלי בית"ר אחרי שראה שהמערכת שלו עובדת טוב, בונה את עצמה ומתכוננת במלוא המרץ לפתיחת העונה: לקחת מגבת, ללבוש בגד ים, לטוס למיאמי ולשתות מרטיני על שפת הבריכה.
אבל לא, הוא לא מסוגל לראות שהכל עובד חלק. הוא לא יכול להתנתק ולו לרגע אחד. הוא לא יכול לזוז מהפרונט ולצאת מהפריים. הוא חייב לקבל החלטות שעולות למועדון ביוקר.
היום בערב תפתח בית"ר ירושלים את עונת המשחקים 2017/18 במשחק מרתק מול מכבי תל אביב. חלום של כל אוהד כדורגל צהוב. חלום רטוב שטביב הפך לחלום בלהות. במקום לחכות, לצפות, להתרגש, הצהובים היו עסוקים בשבועיים האחרונים בעיקר בלהתאכזב, להתבאס, להתייאש.
הם ראו איך טביב משפיל את שרון מימר, המאמן שהצליח להיכנס להם ללב למרות נקודת פתיחה בעייתית. הם ראו כיצד טביב מסרס את הסמל הגדול אלי אוחנה, שרק זה עתה הגיע למועדון ואחרי שנים רבות נתן להם סיבה להרים את הראש בגאווה. הם ראו איך טביב מחזיק בקבוצה כבת ערובה ומונע ממנה (במוצהר!) להתחזק כל עוד המנהל המקצועי לא מפטר את המאמן. הם ראו את טביב חוזר על טעויות העבר והורס במו ידיו את סיכויי הקבוצה שלהם להצליח.
יכול להיות שהבעלים של בית"ר צודק בטענות נגד מימר, ומאוד יכול להיות שלגיטימי להחליט מקצועית כשאתה מוציא כספים מכיסך, אחרי הכל בעולמנו הקלוקל בעל המאה הוא גם בעל הדעה, אבל גם אם כל אלה נכונים, איפה נכנסת התבונה? איפה שיקול הדעת? איפה הטיימינג? איפה החוכמה? איפה החשיבה הצלולה?
מוטב להיות חכם ולא צודק? הצחקתם את טביב, שבמקרה הזה הוא הכל חוץ מחכם. בן אדם שמנהל עסק עם האגו, ובית"ר עבורו היא עסק, לא יוכל להצליח לאורך זמן. בן אדם שרואה רק את עצמו, שוכח מטובת הכלל. בן אדם שמטלטל את הספינה שלו שוב ושוב, יטביע אותה בסופו של דבר.
יצא לי לקרוא מאמר על הרס עצמי. "אלף פעם החלטתם שלא תפתחו את הפה על הקולגה בעבודה, אבל שוב התפלק לכם", נכתב שם, "מיליון פעם החלטתם להתחיל דיאטה, אבל אז ירדתם על עוגה שקרצה לכם. ואולי אתם מכורים לסיגריות, או לקניות באינטרנט, או שאתם תמיד מוצאים את בן הזוג שיתנהג אליכם נורא ואיום. תכירו, הרס עצמי.
"רובנו חוזרים על אותן טעויות שוב ושוב", כתב ד"ר ריצ'ארד אוקונור, פסיכולוג אמריקאי ומחבר הספר 'מהרס עצמי לערך עצמי', "אנחנו תקועים בהרגלים הרעים, ורק מעטים מאיתנו מבינים מדוע. הרגלים כאלה, הנגרמים מיצר של הרס עצמי, הם המקור העיקרי לעוגמת נפש בחיינו".
קראתי וחשבתי על טביב. קראתי ונזכרתי בכל עוגמת הנפש שהעביר הבעלים את אוהדי בית"ר בשנים האחרונות. קראתי וחשבתי על המשחק היום בערב. בית"ר אולי תפתיע מול מכבי תל אביב, אחרי הכל עם חומר השחקנים שלה היא מסוגלת לנצח ביום נתון כל קבוצה בארץ, אבל מבחינת רוב מוחלט של האוהדים היא הפסידה כבר לפני כמה שנים כשטביב הפך לבעלים.
