את אימון פתיחת העונה של עונת 2007/2008 הפועל באר שבע ערכה בדאון טאון של אופקים בשל היעדר מתקן אימונים ראוי בעיר. 200 אוהדים היו שם, ואלה היו ימים של אי ודאות טוטאלית במועדון שהתרחשו כמה שבועות לפני שאלונה ברקת רכשה את הקבוצה.
אלי זינו, הבעלים באותה העת שהיה בעיצומו של משא ומתן על מתווה העסקה, הודיע ששרון אביטן יהיה מאמן הקבוצה עד למכירה אם תצא לפועל ועד הודעה חדשה אם לא. מרבית משחקני הסגל, שהורכב מרובו מבוגרי מחלקת הנוער, סירבו להתאמן ללא חוזה עד שהעניינים יתבהרו.
בקבוקי מים ודשא כמעט ולא היו בנמצא. הפועל באר שבע הייתה נמצאת בידיהם של עסקנים מקומיים והעתיד שלה נע ונד כמו במטוטלת שנעה בין חיים למוות. סדר היום של האוהדים באותה התקופה היה מאד פשוט – מסיימים את העיסוקים עד השעה 17:00 ומגיעים לרחבת העירייה להמשך הדיונים על עסקת מכירת הקבוצה לאלונה.
ההמתנה מורטת העצבים כללה מרתון פגישות של אוהדים עם חברי מועצת העיר בכדי לשכנע אותם כמה הנושא חשוב. שעות על גבי שעות, ימים כלילות, העברנו מחוץ לבניין העירייה בכדי לראות עשן לבן יוצא ממגדל העירייה המיתולוגי. במקום זאת, נפוצו פרסומים ש"העסקה נפלה" או ש"קרובים לחתום". מעין מאניה דיפרסיה של פייק ניוז. חיכינו רק לשמוע את הבשורה המרגיעה שאלונה רוכשת את המועדון בכדי שהקבוצה שלנו תמשיך להתקיים בשלב ראשון ובעתיד אולי גם תצליח להפוך לתחרותית.
השבר הגדול בין האוהדים למועדון הגיע לנקודת רתיחה כשאליניב ברדה נמכר למכבי חיפה בינואר 2003. מאז, במשך 4 וחצי עונות עסקו האוהדים במאבקים פנימיים בינם לבין עצמם ובינם לבין הבעלים הקודם. עד שהגיעה אלונה.
בתוך כל הבלאגן הזה העונה צריכה הייתה להתחיל כי לצערם של כל העסקנים כשלוח השנה מראה על יולי זה אומר שצריך לחזור להתאמן ושאי אפשר להמשיך בדיונים לנצח. אני, חייל צעיר הגעתי בטרמפ מהבסיס עם חצי מדי ב׳ לאופקים יחד עם עוד 6-7 אוהדים שבאו במיוחד מבאר שבע, עברתי את כיכר היונים המפורסמת ונסענו ״כל הדרך ישר ואחרי זה עוד ישר״. כך, לפי ההדרכה הטלפונית של נציג המועדון.
לא הרבה אנשים זוכרים את האימון הזה, כי כמעט אף אחד לא היה שם. לא פירוטכניקה, לא עידוד, לא שחקנים על הכתפיים. אימון פתיחה באווירת נכאים. השחקנים נמצאים באופקים והראש והלב נמצא בעירייה, משם הייתה אמורה לצאת הבשורה. בן שהר שיחק באותם ימים בצ׳לסי, ברדה חתם בדיוק בגנק. מהראן ראדי נלחם בשביל אריאל שיימן ואפי הנמר ואני רק הייתי מבסוט שיש לי טרמפ חזור הביתה.
הבעיה הכי גדולה שלנו כקהל באותן השנים הייתה שהרגשנו שאנחנו נמצאים שם בשביל כלום. הקבוצה לא מעניינת אף אחד, השחקנים שאנחנו מעודדים הם לא כוכבים גדולים בלשון המעטה ועל הישגיות בכלל לא העזנו לחלום. חזרה לליגת העל הייתה נראית אז כמו שאיפה לא ריאלית לאותה התקופה, עד שהגיעה אלונה בפעם הראשונה לאצטדיון וסרמיל כבעלים.
רק אז התחלנו לראות את סוף הסבל שלנו כאוהדים, רק לא ידענו איזה שנים קשות עוד נעבור עד שיגיע הרגע המיוחל שנזכה באליפות, וכמה דברים רעים עברנו בדרך הזאת. העונה הראשונה של הגברת הראשונה במועדון החלה במוות של שחקן על הדשא כבר אחרי מחזור ליגה אחד והסתיימה בכישלון לעלות ליגה למרות התקציב הגבוה בליגה. ואז הגיע מליקסון, השחקן הראשון שגרם להתאהב בקבוצה שלנו מחדש, והעלה את הקבוצה ליגה כמעט לבדו.
ליגת העל לא האירה פנים לב"ש ובארבע השנים הראשונות של ברקת הקבוצה נראתה כמו אוויר. אלונה הייתה על סף ייאוש כשראתה שכלום לא מתקדם, כאשר גם שתי עונות בהן הקבוצה שרדה במחזור האחרון לא הוסיפו לסובבים הרבה שנים אבל אז ברדה בא, איחה את השבר סופית ושינה את רוח המועדון. אמנם היתה מעידה נוראית בגמר הגביע ההוא ב-2015 בעוד רגע שבר במועדון, אבל השנתיים האחרונות כיפרו על הכל.
2017 – עשר שנים בדיוק חלפו. שוב אימון פתיחה שמהווה הכנה ראשונה לניסיון שני להעפיל לליגת האלופות. אם היו אומרים למי שהיה באימון ביום ההוא באופקים שתוך עשור אימון הפתיחה ייערך באצטדיון המפואר בבאר שבע אל מול אלפי אוהדים ויהיה פוסט חגיגות של שתי אליפויות רצופות, וששיאו יהיה הצגת שחקן רכש ששיחק בעברו בקבוצה הטובה בעולם, הוא היה מבקש לאשפז את הדובר בבית החולים לחולי נפש שצמוד לטרנר. אבל הנה, התהפכו היוצרות בכדורגל הישראלי והחלום התגשם ועוד עונה עם פנטזיות על אירופה, תארים ורגעי שמחה יצאה לדרך.
