גם אחרי שלושים שנה, הטראומה ממותו של אבי רן ז"ל מקוננת בליבם של מי שחוו את הרגע מקרוב. משפחתו, חבריו, ואוהדי מכבי חיפה – כולם נושאים איתם את הזיכרון המשותף של פרידה מהשוער והאדם, הכוכב והילד.
מעטים הם הכוכבים הצעירים שמקיימים את ההבטחות שלהם על המגרש ומגשימים את הקריירה שמייעדים להם בגיל צעיר. אבי רן, שנבחר לשחקן העונה ב-1986, דבר שרק שוער אחד עשה ב-31 העונות שאחרי, כבר היה על סף הפריצה הגדולה, אך היא נקטעה בטרם עת אחרי תאונת אופנוע ים טראגית בכינרת ביולי 1987.
"הלוואי וזה היה תלוי בי, מוכן להיכנס במקומו", אמר אביו משה. "כבר בשנייה הראשונה שסיפרו לי שהוא נפצע, אמרתי "אבי לא נפצע", כי הוא יודע לזנק. שוערים זוחלים על הרצפה והוא עשה הכל, גם באוויר. תמיד בכל האירועים שלו אני אומר: "ילד, מי היית? מי היית צריך להיות?". כששיחק, חיפשו אותו בכל העולם. פיני זהבי אפילו התקשר אליי ואמר: "אדון משה רן, שלא תעז לדבר עם אף קבוצה, שלא תעז לנסות".
לא מעט מהאוהדים שפוקדים את האצטדיונים בארץ, לא זכו לראות את אבי רן משחק, ועדיין, כיאה למי שהפך לאגדה כבר במהלך הקריירה הקצרה שלו, סיפורו של השוער חקוק בספרי ההיסטוריה של מכבי חיפה, גם 30 שנה אחרי.
התמיכה חוצת הדורות, אלפי המגרשים, הפסלים, הגביעים, האנדרטאות וההתעקשות לקרוא לאיצטדיון החדש בחיפה על שמו, יוצרים תחושה חמימה של שותפות. אבל גם הם לא מקהים את הכאב של המשפחה, שבסופו של יום, מתמודדים עם האובדן לבד ועם השאלה: מה היה קורה לו אותו אסון מקולל היה נמנע?
"איפה שאני הולך, איפה שאני לא עומד, זה מה שמחזיק אותי", סיפר האב. "ילד כזה צריך להיות מיתוס, והוא מיתוס. אני רוצה להגיד לו מכל הלב שלעולם לא נשכח אותו, אני אעשה את כל מה שאני יכול ויותר מזה, כי הכל מגיע לו. הוא ילד לתפארת. כל רגע שלו, כל שניה הוא בתוכי. אני מקווה שנוח וטוב לו שם, כי מגיע לו הכל".
