עבור אנשים נורמטיביים מהיישוב, שלושת החודשים האחרונים עברו, פחות או יותר, כמו 90 יום גנריים בשנה. שמחות, טרגדיות ובעיקר המון המון שגרה אפורה בין לבין. עבור אנשים קצת פחות נורמטיביים, שחייהם סובבים סביב קבוצת כדורגל ירוקה מהכרמל, זו היתה תקופה אינטנסיבית כמו שלוש תקופות חיים, פחות או יותר.
מה לא היה בעונת המלפפונים הזאת? תור הולך, טוני בא, טוני הולך, גוטליב ואלטמן עושים פוזות, משפט דרייפוס לדוס סנטוס, רמי גרשון מגיע לארץ במבצע סטייל "הבית ברחוב גריבאלדי", הכל סגור בעסקת עטר, הכל מבוטל בעסקת עטר, הכל שוב סגור ושוב מבוטל, הילד ענק, הילד על קביים, הילד רץ, הילד חופר, טרויסי סוגר את תנאיו, טרויסי סוגר את הטלפון לשיחות מרחוב המסגר, קאיו, קלאוס, קוסטה, מאבוקה - ורק הולמאר איולפסון עדיין משתזף בדדו.
סגל שלם מוחלף בקיץ אחד, ים של בלגאן, ים של תסבוכות, ים של מחלוקות. ולצד כל אלו - מצטרף לו ים חדש יחסית, ים שונה מזה שאנחנו נוהגים לשכשך בו את רגלינו כבר באוקטובר - ים של ציפיות.
מבט על הסגל הירוק (ועל המשחקים שיצא לי אישית לראות) מראה שבתוך כל הבלגאן שהשתולל בירוק בקיץ האחרון, נבנתה לה קבוצה בכלל בכלל לא רעה - ועוד היד נטויה. אחד המאמנים המושמצים בתולדות הכדורגל הישראלי, גיא לוזון, הראה שעם כל הכבוד למנהלים מקצועיים מנומסים ורכי נפש שמדברים לטווח ארוך, רק אפס עדינות, אפס סבלנות ומאה אחוז שאפתנות לוקחים כאן בווילה בג'ונגל שלנו את הקופה. בינתיים זו רק הקופה של שחר.
נקודת המפנה - מקצועית ותודעתית, הייתה ההחתמה היוקרתית של רמי גרשון. יעד אסטרטגי של כל הגדולות בישראל, פרויקט ניג'וס אישי של ג'ורדי קרויף, נוחת בירוק אחרי עשור בחו"ל לחוזה עתק ארוך טווח.
גם חיבוק הפיוס התועלתני של יענקל'ה שחר עם הנמסיס, דודו דהאן, מעיד אלף מונים על הלך הרוח בירוק: כאן כבר לא מדברים על בנייה, אין פה קניות עם פוטנציאל של ישראלי חצי אפוי, זו כבר הצהרת כוונות - אנחנו לא כאן כדי להיות תפאורה, לזנב במובילות בכאילו ולהיות על תקן הקבוצה הסימפטית. אלא כדי להתחרות על הכל ועד הסוף - שחקנים ותארים.
לכל אוהדי הקבוצות האחרות שמריצים בינם לבין עצמם תחרות ניחושים מתי מכבי חיפה תישלח אחר כבוד לים, תרשו לרגע להשבית לכם את העוקץ מהתגובות לכתבה הזו: יש סיכוי יותר מסביר שזה שוב יתפוצץ. יש סיכוי לא קטן ששוב עוד עונה תתחרבן. זו אופציה ריאלית לחלוטין ואני לא חושב שיש אוהד מכבי חיפה שלא מודע לזה. גם הקרדיט של גיא לוזון על בנייה באמת טובה מאוד של הקבוצה העונה, אין בו כדי להשקיט את החששות בנוגע ליכולות האימון שלו.
אבל בסופו של דבר, לטווח הארוך, קבוצה שנבנית בשאפתנות, ברצינות, בצורה מאוזנת ובחוכמה, כמו שנבנית מכבי חיפה של השנה הנוכחית, סופה להצליח. אולי זה יקרה מיד, ואם לא - אז מאוחר יותר, ואולי בשנה הבאה. כל עוד הרצינות, מפלצת הכרטיסים הירוקה המוטרפת וההון להשקעה כאן (וכולם כאן להישאר), מכבי חיפה תשיב עטרה ליושנה. עם או בלי עטר. זו לא שאלה של אם, זו רק שאלה של מתי.
העונה הזו מתחילה עם רוח גבית ותקווה שלא הייתה כמותה כבר שנים. סם כל כך משכר, וכל כך מסוכן. בטח בהתחשב בזהות היריבה במחזור הפתיחה וברקורד העגום מולה וגרוע מכך - מול המאמן שלה.
אבל לצד התקווה והרעב המטורף, צלקות ההשפלה והעלבון של ההידרדרות המתמשכת בעשור האחרון טרם הגלידו, והן שם כדי לתת לנו את מה שהמועדון וכקהל צריכים יותר מהכל, ערב פתיחת עונת המשחקים הבאה עלינו לטובה: דריכות.
אז האם זו הולכת להיות עוד עונה שהענק הירוק יישאר רדום מתחת לערימות של ייאוש? או שאולי, אולי הפעם - זו החזרה לנורמה, שובם של סדרי עולם תקינים, שובה של הגאווה ושל הרלוונטיות של המועדון העצום הזה לכדורגל הישראלי?
מי יודע. כל מה שניתן לדעת כרגע , זה שלעוד 7,000 מוכי ירח ירוקים כבר ממש אין סבלנות לברר את התשובה, ואולי גם לענות עליה בעצמם, כבר ביום במושבה.
מה שבטוח?
במכבי חיפה, כמו במכבי חיפה, זה הולך להיות מעניין.
