אמציה לבקוביץ, המאמן שהוליך את הפועל באר שבע לשתי אליפויות רצופות באמצע שנות ה-70, אוהב לספר על הימים הרחוקים ההם. "היית יוצא מבאר שבע בלילה, נוסע שעה בחושך מוחלט ואז, רק כשהתקרבת לתל אביב, פתאום נדלקו האורות. זה היה פאטה מורגנה", הוא שיחזר.
לאמציה, שהקדים את ברק בכר ב-40 שנה, רק עם 10 שחקני בית ושוער זר (כלומר כזה שהגיע מגבעת ברנר), היו עוד סיפורים: "יום אחד ניגש אלי אחד השחקנים, לא משנה מי, עם גיליון של 'ידיעות אחרונות'. הוא שאל אם מה שכתוב עליו מופיע גם בעיתון בתל אביב".
למרות שתי האליפויות, רגשי הנחיתות היו חלק בלתי נפרד מהמהות הבאר שבעית. ואלו לא היו רק אגדות עם, אלא תחושות מבוססות. למרות שנתיים של עליונות באר שבעית, רק מאיר ברד ואלון בן דור הצליחו להשתחל לקצה הספסל של נבחרת ישראל. את אברהם נומה, אחד מכוכבי הקבוצה, ואת אפרים צבי, מלך השערים, אף אחד לא ספר.
באר שבע נתפסה אז כמקום שנמצא מעבר להרי החושך. ובמשך עשרות שנים היא גם נשארה שם – לפחות בעיניהם של מרבית תושבי מרכז הארץ. כל כתבת טלוויזיה הייתה מתחילה בדיוק אותו דבר: תמונות של חולות, גמלים, קוצים מתעופפים ברוח המדברית וכמובן, השוק הבדואי. הבאר שבעים, צריך לומר, לקחו ללב. נעלבו מכל גמל ומכל דיונה. "יש לנו בית חולים, יש לנו אוניברסיטה", הם מחו. "תיאטרון באר שבע, הסינפונייטה". אבל שום דבר לא עזר.
מבחינת מדינת ישראל, זו שמתנהלת בין גדרה לחדרה, חלון הראווה של העיר הייתה תמיד הפועל באר שבע. ובימים האפלים של אלי זינו, הצ'קים ללא כיסוי והרימונים המתפוצצים, המציאות התאימה לדימוי. גם כשאלונה ברקת הופיעה משום מקום, זו הייתה עדיין הפועל באר שבע של פעם, של איצטדיון וסרמיל המזעזע, של הקללות הנוראיות לעבר העיתונאים "התל אביבים", של הדחיפות והזיעה החמוצה.
אלונה נתפסה תחילה כעוף זר ומוזר. לא רק אישה, אלא גם תל אביבית מפונפנת. מה לה ולבאר שבעיות האותנטית הזו? ברקת הבינה מהרגע הראשון שכדי להגיע ליעד שאליו היא מכוונת, היא צריכה להכחיד כל זכר לרגשי הנחיתות. היא ידעה שזה לא יהיה קל והאמת, גם היא מדי פעם נגררה לאיזור הנוחות הזה.
לבאר שבעים תמיד היה נוח להתנחם בעמדה הזו, להרגיש מסכנים, לתרץ כל הפסד וכישלון בקיפוח המתמשך. זה הפך לטבע שני. זו הייתה התמכרות. ולא שהייתה לכך הצדקה. העיר שינתה את פניה בעשור האחרון, בעיקר מאז שרוביק דנילוביץ נבחר כראש עיר. באר שבע היא מטרופולין של ממש, עם סצינת מועדונים שוקקת, חיי תרבות ענפים, שלא לדבר על עשרות מפעלי הייטק.
אבל עד לפני שנתיים כל זה לא היה ידוע למרבית תושבי מדינת ישראל, שראו את וסרמיל והקונצרטינות והיו משוכנעים שכך נראית העיר. לפני כשנה וחצי כתב העיתונאי דורון ברוש טור ב"מעריב" לפני המשחק בין מכבי ת"א להפועל באר שבע. בין היתר הוא כתב: "זה לא מרגיש כמו משחק עונה. יש מתח, זה בטוח. בכל זאת אנחנו מדברים על אליפות. אבל אליפות זה לא רק לנצח, זה גם למעוך. מה הכיף למעוך את באר שבע? לבאר שבע אתה רוצה לעזור. בסופו של דבר הם אנשים מסכנים. עצובים".
"הם גרים בבאר שבע. מה יש להם מסביב? קיקיון, סנה בוער, טרשים, גמלים. מקומות שעושים בהם מילואים. עיר הבה"דים.", הוא כתב, "לאנשים כאלה אתה רוצה לסייד את הבית ביום המעשים הטובים, לא לפרק אותם במגרש". מה שמדהים שהטור הזה נכתב לפני שנה וחצי, לא לפני 20 שנה. יחד עם זאת דברי הבלע הללו נכתבו אחרי שורה של השפלות שבאר שבע ספגה ממכבי ת"א, כשהכואבת ביותר הייתה בתבוסה 6:2 בגמר הגביע.
הרבה באר שבעים נעלבו אז עד עמקי נשמתם. האינסטינקט הישן עבד כמו שעון. אבל לא אצל אלונה. היא כבר הייתה במקום אחר. כי אז, פחות או יותר, אירע המהפך המחשבתי, התפיסתי. מהמקום הנמוך ביותר, של תבוסה היסטורית ליריבה הגדולה שנראתה אז כבלתי מנוצחת, יצאה הפועל באר שבע לדרך אחרת – בלי התמסכנות, בלי העלבויות, בלי התנצלויות.
זה קרה בזכות שלושה אלמנטים עיקריים: המעבר לאיצטדיון טרנר המודרני והמתוקתק, האישיות והמנהיגות של אליניב ברדה ובעיקר החזון של אלונה ברקת. באיצטדיון החדש נוצרה אווירת הכדורגל המרגשת ביותר בישראל, כאשר האוהדים, חברי ה"אולטרה סאות'", מיצבו את עצמם כמקוריים והיצירתיים ביותר בארץ.
ברדה הפך לפנים היפות של העיר, כשבחר לחזור לכור מחצבתו ולוותר על ההצעה של מכבי ת"א, ולא משיקולים סנטימנטליים אלא מתוך הבנה של המצב לאשורו. עובדה, בפגישה הראשונה עם אלונה הוא ביקש להוסיף מענק אליפות לחוזה. ואלונה? היא חייכה בשקט ביציע הכבוד של טרנר, הפסיקה להתייחס לשופטים בציוצים היסטריים בטוויטר, התנתקה מאווירת ה"שתו לי, אכלו לי", הרגישה בחושיה החדים את משק כנפי ההיסטוריה - וידעה שהיא תהיה המנצחת הגדולה.
כרגע הפועל באר שבע נמצאת בטופ של הכדורגל הישראלי, אבל ברור שהתקופה המופלאה הזו תסתיים מתישהו. ככה זה בחיים. אולי בעונה הקרובה אולי בזו שלאחריה, באר שבע כבר לא תהיה אלופה. אבל דבר אחד כבר לא ישתנה: התדמית של העיר והתחושות של תושביה. כי לא האליפויות עצמן הן ששינו את תדמיתה של באר שבע, אלא הדרך. דרך של עבודה קשה, של יושר מקצועי, של מסרים חיוביים, של גאווה מקומית, של הישגים שהגיעו בזכות ולא בחסד, בלי להתנצל ובלי רגשי נחיתות.
