המאבק הגדול ביותר בכדורגל הישראלי, אל תהיו תמימים, לא מתרחש על הדשא בין מכבי ת"א להפועל ב"ש, שתי היריבות הגדולות שכנראה ישלטו בליגה לפחות עד תום העשור. הקרב האמיתי, בסופו של יום, הוא קרב בין אסכולות ניהול קבוצה. בין שיטת הניהול של קרית שלום לבין שיטת הניהול של בירת הנגב.
איך זה נראה, בקצרה? במכבי ת"א מאמינים במנג'ר על זמני שמבחינתו המאמן הוא קבלן משנה – כך יצא שהחליפו שם שישה מאמנים בחמש שנים בלי קשר להישגים שאלה הביאו בסופו של דבר. עבור החיך הישראלי מדובר באג'נדה שלא קל להתמודד איתה – אנחנו רגילים להמשכיות, בעיקר כשמדובר במאמן שמביא את כל התארים (או לפחות: את התארים החשובים) לקבוצה שלו.
לעומת זאת, בהפועל ב"ש – כמו במרבית הקבוצות בישראל, מאמינים עדיין במאמן הישראלי, בסמכות שלו ובהבנה שלו. לשמחתם, הם מצאו את האיש הכי מתאים בעולם לצרכים שלהם – ברק בכר הוא לא מאמן ישראלי רגיל אלא איש שמודע בדיוק לגודל וליכולות שלו, ומאחר שהוא מסוגל לעשות את האדפטציה הזו בכל זמן נתון, הוא יודע להפיק מהמערכת שסביבו הרבה יותר והופך את השלם לגדול מסך חלקיו.
לכל אחת מהאסכולות יש את היתרונות והחסרונות שלה. זו שדוגלת במנג'ר על ומתחתיו מאמן אומצה לאחרונה גם על ידי מכבי חיפה. לאן זה יילך? יומרני מדי לקבוע. לאחר ההדחה מאירופה והיכולת במשחק אלוף האלופים, שלמרבה צערה של חיפה הייתה טובה יחסית למצופה - כי נראה שזה המקסימום שהיא יכולה להוציא מעצמה בינתיים (כלומר יכולת שקבוצה ברמה של הפועל ב"ש, ויש לנו בליגה שתיים כאלה, יכולה למחוץ בטוטאליות תוך 45 דקות) – עולה התחושה שלמכבי חיפה אין מקום נמוך יותר לרדת אליו, כך שאולי זו דווקא סיבה לאופטימיות. אבל בכל מקרה, כדי לקבוע האם מה שעבד במכבי ת"א יעבוד גם אצל הירוקים נצטרך לחכות יותר מעונה אחת.
עם זאת, אפשר להסתכן ולהגיד שהקונספט של מכבי ת"א הוא לא הדבר המבריק ביותר בעולם. העובדות הן פשוטות: פאקו אייסטראן הביא את כל התארים האפשריים ולא קיבל את האפשרות להמשיך בתפקידו – ושנה לאחר מכן מכבי לא זכתה בכלום. ברור שזה טיעון שטחי ושיש סיבות עמוקות יותר לאובדן כל התארים של הצהובים, אבל קשה שלא להשתחרר מהתחושה שמה שעבד עם פאקו, מאמן יסודי שלמד את הקבוצה והכין אותה היטב לכל אתגר אפשרי, היה יכול להמשיך לעבוד גם בעונה לאחר מכן.
כן, אנחנו לא שוכחים לרגע שמכבי פירקה את הליגה ובלי ריצה מטורפת של הפועל ב"ש היא כן הייתה זוכה באליפות הרביעית ברציפות שלה גם עם יוקאנוביץ' ואחריו בוס על הקווים. עכשיו המערכת בקרית שלום שוב צריכה להתרגל לראיס חדש, אבל מאחר שמדובר בקבלן שאין לו סמכויות טוטאליות של מנג'ר, משום שיש גם מנג'ר מעליו – אפשר להניח שהמעבר לא יהיה קשה במיוחד. התוצאות של מכבי באירופה תומכות בהנחה הזו, ונראה שהניתוק של המערכת משני הגורמים החשובים ביותר בה – ערן זהבי (שהביא את הקבלות בשטח) ופטר בוס (שהצליח לתקן את מה שיוקאנוביץ' הרס ושהפך את מכבי להתקפית ודורסנית יותר) עבר בשלום.
בצד השני של הסקאלה נמצאת הפועל ב"ש, שנתנה את עתידה בידיים של האיש הכי לא ריכוזי שיש (מבחירה, כמובן) – ברק בכר. הבנאדם, שהדבר הראשון שמוביל אותו הוא ההבנה שהוא לא אוחז בכל פיסות הבינה והידע שיש בעולם, הוא כוח בלתי נגמר של למידה, התפתחות, חקר והפנמה. הוא מפיק לקחים נהדר, לא מתבייש להודות בטעויות שלו גם תוך כדי משחק ומן הסתם גם אחריו ובעיקר מבין שהוא לא יכול (וממש לא צריך) לעשות הכל לבד: הצוות המקצועי של הפועל ב"ש מתפתח מרגע לרגע ונצמד יותר ויותר לסטנדרטים שאנחנו מכירים באירופה. אלה שמכבי ת"א של קרויף ומכבי חיפה, לפני שאיבדה את עצמה לדעת, הכתיבו כאן.
מה שבכר כן עושה בעצמו זה מפגין כוח עילאי – כשהוא הגיע לב"ש בתחילת השנה שעברה הוא הבין מהר מאוד שעליו להוכיח למי יש את הביצים הגדולות ביותר בחדר ההלבשה, ותוך זמן קצר סיפסל גם את מאור בוזגלו וגם את אליניב ברדה. מילא בוזגלו, שמעצבן את אוהדי ב"ש אחת לכמה חודשים עם הצהרות העזיבה של אבא שלו, אבל ברדה היה הפרה הקדושה שלא נוגעים בה. אז בכר נגע. הוא עשה את זה שוב במהלך הפלייאוף, כשהבין שהקבוצה זקוקה לניעור רציני, אחרת האליפות תלך לעזאזל. כולם התיישרו לפי החליל של המאמן וגם רעשי הרקע של יעקב בוזגלו לא לקחו לו את ההישג.
בכר, בסופו של דבר, הוא המאמן הישראלי הראשון מזה הרבה מאוד שנים שרואה מטרה מול העיניים ועושה הכל כדי להשיג אותה. וב"הכל" הכוונה היא גם לכסאח מול כוכבי ענק, גם לאאוטסורסינג של משימות המאמן, גם ליכולת להתמודד עם סיטואציות ולהגיב להן בהתאם מבלי להיתפס לקונספציה אחת וגם לשמירה – שלא תיאמן כמעט – על קור רוח מקפיא בכל מצב.
אפשר גם לראות – זה די מובחן מבחינת תוצאות – מי המאמנים שמסתכלים על בכר ולומדים ממנו (יוסי אבוקסיס וחיים סילבס למשל) ומי עדיין שייך לדור הישן, שלא בדיוק מאמין ב"כל האינטרנט הזה". אישית, אני חושב שאי אפשר לפסול את שיטת ההתנהלות של מכבי ת"א רק כי היא "חדשה" עבורנו, תושבי הלבנט המפותחים בע"מ, אבל למרות זאת – אני ממש בעד האסכולה הברק בכרית. אני כן מאמין בהמשכיות, חרף השמרנות הבסיסית הגלומה בה – וחושב שמאמן ישראלי שמפריך את כל תכונות האופי הלא טובות שמוצמדות למאמנים ישראליים – מ"קחו כדור ושחקו", דרך "טקטיקה שמקטיקה" ועד השחצנות הבסיסית, התחושה שהשמש זורחת להם מהעכוז וחוסר היכולת המביך להודות בטעויות או להתאים את עצמם לסיטואציה במהירות – הוא זה שצריך לשמש פה כמודל.
המאמנים הישראלים חייבים ללמוד מבכר משום שלמרבית הקבוצות פה אין את מאגרי המזומנים שיש לגולדהאר, וגם לא את אלה שיש להפועל ב"ש או למכבי חיפה. לכן, הדרך היחידה (אבל ממש היחידה) להתמודד עם תועפות ההון הללו היא עבודה קשה מאוד, למידה אינסופית, צוות חכם ויעיל שיודע את המלאכה וקצת יותר ענווה.
