הנה הימור קל במיוחד: כמעט כל ילד בישראל חולם להיות ערן זהבי. לשלוט בליגה ללא עוררין, להבקיע מאות שערים מכריעים, לזכות בכל התארים, לקבל הצעה חלומית מסין, לטבוע בערימות של דולרים עד שהנשמה יוצאת ולהיות סופרסטאר אמיתי.
אפשר לשפוך הררי מילים על הנושא, אבל הפעם נתמקד באחוזון הקטנטן של הילדים שלא נכנסים ב"כמעט כל", אלה שחולמים על דברים אחרים. למשל – לשחק כל החיים בקבוצה שהם אוהדים, גם אם היא לא בדיוק מכבי ת"א או מכבי חיפה. בדרך כלל מדובר על חלום לא ממומש של אוהדים מהיציע, אם כי יש ילד אחד, מדרום תל אביב, שחי את החלום הזה ברגעים אלו ממש.
דוד סלמן, קפטן בני יהודה בעונת האליפות, אמר פעם ברגע של רומנטיקה אקסטרימית: "אני מוכן לקבל גרוש במשך כל העונה ולשבת עונה שלמה על ספסל הקבוצה, רק לא לעבור לקבוצה אחרת. רק להישאר בבני יהודה". מאז התקופה של סלמן נמכרו הרבה מאוד לאפות ברחוב האצ"ל, בני יהודה שינתה את פניה, התרסקה על הפרצוף, נבנתה מחדש והבעלות עליה הוחלפה שלוש פעמים.
ועדיין המשפט הזה מהדהד, ומי שזוכה לעמוד מאחוריו (בניגוד לסלמן, אגב, ששוחרר מבני יהודה בשלהי הקרירה שלו) הוא בחור אלמוני יחסית בכדורגל הישראלי, איציק עזוז. כמו סלמן, גם עזוז מגן ימני. בניגוד לסלמן, עזוז מנוסה עכשיו כבלם, הוא פחות דומיננטי ממנו וכנראה שהוא לא יהיה חלק מהאליפות הבאה של בני יהודה. ושלא כמו סלמן, עזוז מצליח לחיות את החלום של מרבית אוהדי בני יהודה, להגשים אותו מדי בוקר ועכשיו, אחרי שהאריך את החוזה עד ל-2019, סביר להניח שהוא יסיים את הקריירה במקום בו התחיל אותה ואותו מעולם לא עזב – כשחקן בני יהודה.
עזוז התחיל את הקריירה שלו בבוגרים של בני יהודה בעידן החדש של הקבוצה תחת משה דמאיו – עידן שמרני, מתגונן, מתרפס בפני הקבוצות החזקות יותר – אבל באופן ששייך לעידן הקודם של בני יהודה, בו זרקו ילדים בני פחות מ-18 להרכב ואמרו להם "יאללה, אתם בני יהודה".
רק שהפעם לא רומנטיקה או אג'נדה היו מעורבות בתהליך – אלא ברירת מחדל. זה לא היה קורה לולא פליקס חלפון, המגן הימני הפותח והבכיר של הקבוצה בעונת 2002/03, היה מסתבך בקיץ 2003 בפרשת הברחת הסמים. פליקס נעצר וגמר את הקריירה המקצוענית שלו, ובינתם בני יהודה בדיוק הלכה לפירוק אחרי שהאגודה שהקימה אותה הסתבכה עם חובות.
דמאיו קנה את הקבוצה מבית המשפט ובבלגאן של תחילת הדרך לאף אחד לא היה ראש להביא מגן ימני. המאמן ניצן שירזי ז"ל, שהכיר את עזוז מהשנים הקודמות, בהן המגן שיחק במדי קבוצות הנוער של בני יהודה נגד מכבי ת"א של ניצן, החליט לתת לילד את הקרדיט. עזוז פתח בהרכב במשחק הראשון של עונת 2003/04 עם המספר 2 על הגב – זו הייתה הבכורה שלו בליגה – הציג יכולת נהדרת, בישל שער והשכיח תוך שנייה את חלפון והשטויות שלו.
זה המקום לציין – עזוז אף פעם לא היה ברטי פוגטס וגם לא אבי כהן הירושלמי. הוא מעולם לא שרף את הקו בהיסטריה וכדי לעבור אותו לא היית צריך להיות כריסטיאנו רונאלדו. ביציע של בני יהודה יש לא מעט רשעים שטוענים שגיל ורמוט עשה על עזוז את הקריירה שלו. מצד שני אי אפשר לדעת לאן עזוז היה מגיע אלמלא נפצע בתום עונת הבכורה שלו בליגת הראשונה – במשחק אימון דבילי של נבחרת הנוער.
בגיל 18 וחצי הוא קרע את הרצועה הצולבת והושבת לחצי שנה, ורק אלוהים יודע האם ועד כמה זה פגע בקריירה שלו. לקרוע את הצולבת זו פציעה קשה – לא משהו שילד בן 18 וחצי יכול להתמודד איתו בקלות. וכאן אולי נקודת האור הגדולה אצל עזוז – האופי שלו. הוא עבר את הפציעה, חזר למגרשים ולמרות שקרע בצולבת זו עננה שתמיד מרחפת מעל קריירה של שחקן, הוא הצליח לחזור להרכב הפותח של בני יהודה, לתפוס בו מקום של קבע ואפילו להיות האיש שבישל את השער הגדול ביותר של האלף השלישי – המספרת ההורסת של אלירן עטר נגד מכבי נתניה במחזור ה-19 של עונת 2008/09 – עזוז היה זה שהגביה את הכדור בצורה מושלמת – ואיפשר לעטר לקטוף את התהילה.
ואולי זה הסיפור של עזוז. אולי, בעצם, ככה עושים את זה. אולי, כשיהיה מאמן ילדים או נוער בבני יהודה, ומי יודע – אולי אפילו יאמן את הבוגרים מתישהו – הוא יסביר לילדים הצעירים שיושבים מולו עם חולצות זהובות איך עושים זאת נכון: איך שומרים על פרופיל נמוך, איך משקיעים עבודה קשה שמחפה על יכולת לא מרהיבה במיוחד, איך מגלים אופי חזק שמאפשר להתגבר על קשיים מורכבים מאוד ואיך מצליחים לשמור על תדמית של ילד טוב דרום תל אביב שמנגן בגיטרה ואוכל את הקציצות של אמא, בזמן שכל בני הדור שלך (בעיקר אלה מהקבוצה שלך) מצליחים להסתבך עם המשטרה, עם עבריינים ועם עצמם ואיך אפשר להגשים את החלום האולטימטיבי ולשחק כל החיים בקבוצה שאתה אוהד.
אז עזבו אתכם מערן זהבי, ילדים. זה אולי פחות נוצץ, אבל ממש כדאי לכם לנסות: תהיו איציק עזוז.
