יש לי הרבה טענות להפועל באר שבע כקבוצה, וגם למאמן שלה ברק בכר. האדומים שיחקו מול קבוצה בינונית והיו חייבים לעבור, אבל הסיבה העיקרית שלא עשו זאת היא אך ורק ההרחקה של שיר צדק. בשנייה אחת של אובדן עשתונות, הבלם החליט שהוא חייב "להחזיר" לחלוץ תון, וב"ש איבדה את אירופה.
רבות דובר על ברק בכר, ועל השאלה איך יסתדר בקבוצה הרבה יותר גדולה מקריית שמונה, ובמשחק נגד תון קיבלנו כמה תשובות. זה התחיל מהחילוף של אליניב ברדה. כששיר צדק הורחק בדקה ה-20, ראינו את ברדה רץ למאמן ומסמן לו שהוא ישחק באמצע והובאן יירד למרכז ההגנה. זה הלך מצוין, כי ברדה אחראי, והרומני – מנוסה שיודע לשחק כבלם. ואז, משום מקום, 17 דקות אחרי ההרחקה ו-8 דקות לפני המחצית, כשב"ש עדיין ביתרון, בכר הכניס את לואי טהאא הלא מנוסה, שלא רגיל למעמדים האלה, ועוד לפני שהוא הבין את מי הוא שומר כבר מצא עצמו בלב הבלאגן שהוביל לשוויון.
במחצית שנייה, תון שלטה במגרש, ובכר נתקע עם אותו הרכב, כשעל כר הדשא שני שחקני הרוחב - בוזגלו ומליקסון - ועל הספסל מחכים בן שהר וטוני וואקמה. כשאתה מתגונן ויוצא למתפרצות אתה צריך שחקנים כמוהם, כאלה שמשחקים לעומק וחושבים על שערים ומספרים.
אם היה סימן שאלה מה מצפה לבכר בהמשך העונה, בשווייץ קיבלנו דוגמא מצוינת. הצורה שבה ברדה יצא מהמגרש נראתה למרחקים כהפגנה של אי-שביעות רצון. הוא שנא את ההחלפה, והראה זאת. ובנוסף, מעבר לזה שאינו רצה לצאת, הוא גם הבין שהמאמן הצעיר שלו עשה טעות איומה. אני חוזר ומדגיש – הבעיה של המאמן לא תהיה ללמד כדורגל את קאדר השחקנים המצוין שלו - הבעיה שלו תהיה להתמודד עם מקרים כמו ברדה. היום זה הקפטן, מחר זה מליקסון, מחרתיים בוזגלו ובהמשך גורדנה, וואקמה ושהר.
בשורה התחתונה, ההדחה של ב"ש היא כישלון. למרות שמדובר בליגה השווייצרית, וישראלים רבים יוצאים לשם, אף מאמן מליגת העל לא היה רוצה אצלו אף שחקן מתון. מדובר בסך הכל בקבוצה שניצלה הרחקה טיפשית כדי לעלות שלב. אבל גם את זה צריך לדעת לנצל.
לסיום, ליבי עם אלונה ברקת. הבעלים שלא חוסכת ומשקיעה מיליונים בקבוצת החלומות שלה. בינתיים, מסתבר שהכסף הזה לא הופך לוזרים לווינרים. זו שנה שנייה ברצף שהקבוצה מבירת הנגב מודחת על ידי קבוצות נחותות, ומשהו במועדן הזה צריך להשתנות. לפעמים השינוי הגדול מתבטא בדברים קטנים, ואולי הדוגמא הכי טובה היא וויליאם סוארס, שנפצע עם מספר 25 על הגב וחזר עם החולצה מספר 18 של שלומי ארבייטמן. ההצלחה מתחילה במקומות האלה.
