אי אפשר עכשיו לא להביט: המהפכה של יצחקי

1. בדברי הימים של היריבות הגדולה והעמוקה בתולדות הכדורגל הישראלי - זו שבין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים, הלילה של ה-27 באפריל, 2024, ייחקק חזק. נכון, זה היה קרב בפלייאוף התחתון - אף אחת מהקבוצות לא התמודדה על אליפות או על גביע (כמו במפגשים אחרים ביניהן). אבל ה-1:5 הזה ייזכר, בגלל הנדירות שלו. כי גם קבוצות גדולות של בית"ר: אוחנה-מלמיליאן בשנות השמונים, ההונגרית של שנות התשעים, קבוצת הכוכבים של גאידמק - אמנם ניצחו את הפועל, אבל לא נתנו לה חמישייה. בבלומפילד. במשחק שעבור הפועל, הוא "Make Or Break".

ועוד מעט נגיע לחלקה של הפועל בתוצאה המדהימה הזאת, אבל לפני זה צריך לתת את הקרדיט לבית"ר ירושלים. אולי כתגובת נגד לצורך התקשורתי לקשור כתרים ולהמליך מלכים טרם זמן, יש בנו סוג של זהירות מופרזת בכיוון השני. וברק יצחקי, הרי, בסך הכל חודשיים מאמן את בית"ר. ובכל זאת, מה שהוא עשה בבית"ר - זו לא פחות ממהפכה. הוא לקח את אותם בני אדם (פלוס מינוס), והוציא מהם יכולות מדהימות; כשאפילו הם, על משקל השיר של אריק איינשטיין ז"ל, לא ידעו שהם כאלה.

עדי יונה וירדן שועה תמיד היו גדולים מהחיים, אבל שימו לב לגרף ההתקדמות של איסמעילה סורו - שלפרקים תחת אבוקסיס, אכזב. תראו מה קרה לדור מיכה, שנקבר בספסל בתקופת אבוקסיס, ובבית"ר הזאת הוא שחקן הרכב קבוע - שמביא מספרים (שני בישולים אתמול). שימו לב להגנה של בית"ר - שמאז פתיחת הפלייאוף העליון ספגה שני שערים (אחד מהם בפנדל, כשהיא מובילה 0:4 אתמול). יצחקי ידע לקחת את אותו חומר שקרטע תחת אבוקסיס, ולהפוך אותו לקבוצה שכיף לראות. שחלומי לראות. קבוצה שבית"ר ירושלים יכולה להיות גאה בה.

אחרי הרבה זמן, קורה משהו נדיר בבית"ר ירושלים: משהו חיובי צומח. בית"ר, מסורתית, היא לא קבוצה של תהליכים. המיתוס המכונן שלה, הוא כסאח מהגשש החיוור שרצה "לקבוע מה יהיו התוצאות, או שהוא ישרוף את המועדון". אבל ברק יצחקי, בסגל בכלל לא מושלם, מצליח להוציא מהקבוצה הזאת כדורגל מהנה וסוחף כמו שלא ראיתי ממנה המון זמן. עכשיו, נשאלת השאלה עד כמה יוכלו לתת למהפכה הזאת להימשך - גם לעונה הבאה.

כי צריך לזכור שלברק אברמוב היתה אחלה קבוצה גם בעונה שעברה - קבוצה שהתפרקה לכל עבר בקיץ. גם הוא יודע שאם התהליך החיובי של הזנקת יצחקי ואלמוג כהן כבר העונה, היה קורה לפני חודשיים - ייתכן והיום בית"ר היתה בפלייאוף העליון. הבעלים של בית"ר רואה את הקבוצה שלו נראית מצוין, מספקת תוצאות מרהיבות, מביאה גאווה. עכשיו זה יהיה התפקיד שלו לשמר את הדבר הזה - ובפשטות, לתת למאמן שלו (ולמנהל המקצועי) את הצ`אנס לעבוד. בשקט. בלי התערבויות מיותרות ובלי קרבות אגו. ה-1:5 הזה הוא משחק היסטורי, ועם קצת התגברות על היצרים - יכול להיות שזו רק ההתחלה.

2. מאוד נוח לשים את הזרקור בהפסד הזה על יוסי אבוקסיס. גם זו חלק מהתרבות שאנחנו מורגלים בה - הקלוז אפ על המאמן המתייסר, השאלות החותכות בסיום, הצבת האיש שעל הקווים במוקד. אגב, זו לא רק תרבות ישראלית; גם בכדורגל העולמי, המאמן זוכה לפוקוס - ולפחות לטעמי, לפוקוס גדול מדי.

אבל הסיפור של הפועל תל אביב 2024 לא התחיל, וגם לא ייגמר, ביוסי אבוקסיס וביכולות שלו. אבוקסיס קיבל החלטה רעה להגיע להפועל - אבל ייאמר לזכותו, שהוא התנהג כבני המקום. כי הפועל תל אביב מקבלת החלטות רעות כבר עונה שלמה.

בניית הקבוצה לקתה בחסר, ההימור על בורחה לאמה שכולו "יהיה בסדר", העובדה שלא הובא מחליף אמיתי לחוסה רודריגס, ובסוף גם ההליכה על אבוקסיס - כולן, בסופו של דבר, החלטות מקצועיות שנלקחו הרבה מעל המאמן. עד כמה שיהיה נוח להסתכל על הכישלון הנוכחי דרך הפריזמה של אבוקסיס, אולי אפילו לפטר אותו - זה יהיה פיתרון קל, לבעיה הרבה יותר עמוקה.

הפועל תל אביב ירדה ליגה בסך הכל פעמיים בהיסטוריה. בעונת 1988/89, היא היתה תחת קשיים כלכליים וניהוליים: השחקנים שלה החרימו משחקים, הציוד שלה עוקל, תנאים שבהם קשה להישאר בליגה. בעונת 2016/17 היא עברה פירוק באמצע העונה, והורדו לה תשע נקודות - שאלמלא המינוס תשע, היא ככל הנראה היתה שורדת.

אם הפועל תל אביב תרד בפעם השלישית, לא יהיו לה תירוצים. כסף היה, סביבה בריאה יחסית היתה. הירידה הזאת לליגה הלאומית תהיה מקצועית נטו. רק בגלל כדורגל - ואנשים שלא היו מסוגלים לנהל אותו כמו שצריך.

3. הניצחון של מכבי תל אביב על מכבי בני ריינה אתמול מסמל, יותר מכל אירוע, את העונה הזאת של הצהובים. בהשוואה לאלופות אחרות של מכבי תל אביב בהיסטוריה, היא ככל הנראה לא תיזכר - לא יציבה כסלע כמו מכבי של דרור קשטן, לא נוצצת והרפתקנית כמו מכבי של פאולו סוזה, לא בלתי ניתנת להכנעה כמו מכבי של ולדימיר איביץ`. ובכל זאת היא כאן, למרות הכל - עם עשר נקודות יתרון בטבלה, ותואר שיתווסף לארון.

מכבי תל אביב מודל 2023/2024 היא לא קבוצה נטולת פגמים - אבל היא קבוצה שעושה מה שצריך, כדי לקחת אליפות בישראל. והדוגמא המובהקת היא מכבי בני ריינה. הפועל באר שבע הגיעה לגרין בביקור האחרון והפסידה (בביקור הקודם, במסגרת הליגה הסדירה, היא יצאה עם 1:1). מכבי חיפה הגיעה לגרין בביקור הקודם והפסידה. מכבי תל אביב פגשה את אותה יריבה עיקשת, שעשתה גיהנום לכל היריבות שלה, והצליחה לנצח. כן, בדרך לא מאוד מרשימה, אבל מי כן הרשים מול ריינה העונה?

הקבוצה של שרון מימר היתה קבוצה שאתגרה את כל היריבות הגדולות שלה העונה (כולל מכבי תל אביב - 1:1 בבלומפילד, 2:2 בגרין), נתנה להם פייט אכזרי - והרבה פעמים, יצאה עם הנקודות. לנצח את ריינה, למרות הארומה של קבוצה קטנה שנושב מהשם, זו משימה לא קלה בתוך הכדורגל שלנו. ומכבי ת"א הצליחה לנצח, ולעבור גם את המכשול הזה, בדרך לכתר.

ובכל זאת, דבר אחד היא כן תיקח כגורם לשיפור לקראת העונה הבאה. ההגנה של מכבי תל אביב נראית כמעט הפוכה מההתקפה שלה. החלק הקדמי של הצהובים עובד פיקס - אפשר היה לראות את זה בשניים מתוך שלושת השערים שהיא כבשה בנוף הגליל. אבל החלק האחורי היה מדאיג - גם שני שערים שהצהובים סופגים, וגם כמעט שהיא לא יצאה משם עם ניצחון כלל.

כדי להיות טובים וחזקים באמת, היא יודעת, היא צריכה בסיס הגנתי הרבה יותר יציב - לקראת עונת 2024/25. אבל לזה היא תגיע אחרי שהיא תניף את הצלחת, שמגיעה לה.

המנצח: ברק יצחקי. כן, רק חודשיים בתפקיד (שהוא מעשית הראשון שלו כמאמן בוגרים) - אבל כבר סיפק תוצאה לפנתיאון, במשחק שממחיש - מעבר ליכולות המדהימות של שחקניו - את הפלוס הגדול של יצחקי בתור מאמן: היכולת לשאוב מהשחקנים שלו יכולת, ולמקסם את מה שיש לו. זה המקסימום שאפשר לדרוש ממאמן, ובזה יצחקי - לפחות בינתיים - עושה עבודה פנומנלית. כפי שנאמר כאן קודם, בית"ר של יצחקי המאמן מזכירה מאוד את בית"ר של יצחקי השחקן. ואין מקום שהוא אהב יותר ללהטט בו - במדי בית"ר או במדי מכבי ת"א - מאשר אצטדיון בלומפילד.

המפסיד: יוסי אבוקסיס. למען הסר ספק, אבוקסיס הוא מאמן כדורגל מצוין - את הקבלות שיש לאיש אי אפשר לקחת, וגם לא צריך. אבל מדי פעם מגיעה עונה כזו - עונה חלשה, שמדגישה את הצדדים הבעייתים של אבוקסיס; בעיקר, את הנטייה לקחת פרויקטים שהיה מעורב בהם עמוקות - ופשוט לזרוק אותם. כך קרה ב-2020, כאשר עזב את בני יהודה (גם אז אחרי עונת גביע) לטובת הרפתקה בבאר שבע. וכך קרה באופן יותר חמור הפעם, כאשר השליך קבוצה במצב לא רע שהיתה לו בבית"ר - בשביל ההרפתקה הכושלת בהפועל. ואם כבר אריק איינשטיין ז"ל מככב בטקסט הזה, כנראה שהסיפור של אבוקסיס הוא עוד סרט המשך בקלאסיקה הקולנועית שלו - עיניים גדולות.

המספר החזק: 12. ירדן שועה של השנתיים האחרונות הוא שחקן אחר - העונה שעברה, שבה סייע לבית"ר סוף סוף לקחת תואר, היתה עונה שבה כיכב ברמת הבישולים - 16 כאלה, שהפכו אותו לא רק למלך הבישולים של 22/23, אלא גם לשחקן עם הכי הרבה בישולים בעונה אחת של בית"ר. אבל העונה הזאת מרשימה הרבה יותר, בעיקר כי ליכולת המסירה הנהדרת - הוא הוסיף גם סיומת מול השער. העונה הזאת של שועה, שעוד לא הסתיימה, משתווה לעונה ההתקפית הכי טובה שלו - עונת הפריצה, 2018/19, אז הוא כבש 12 שערים במדי שתי קבוצות - בני יהודה ומכבי חיפה, שאליה הוא עבר בינואר. העונה הזאת לא הסתיימה, ואם הקצב של שועה יימשך - כנראה שגם השיא הזה יישבר. מחוץ לשתי הגדולות, ספק אם יש כדורגלן יותר מרשים; ואולי זה גם האיתות שלו לא למהר לעזוב.

השם החם: פרדי ורגאס. כי המהלך המרהיב שהוא סיפק אתמול (ולא נגמר בשער), הוא סמל לעונה מדהימה לקיצוני של מכבי בני ריינה. וקצת כמו גודסוואי דוניו, שהיה על המדף ונחת בסופו של דבר בחדרה, או כמו וואקמה שנחת בארץ כשחקן הפועל רעננה, גם ורגאס מעלה לך את השאלה: איך קבוצה כמו ריינה, עם הרבה פחות אמצעים, מצליחה להנחית זרים שבמכבי תל אביב לא יודעים להביא? בכל מקרה, ורגאס יהיה מטרה נכספת בשנה הבאה - העונה, הוא מספק יכולות נהדרות ואת אחד הבינגואים היפים בקבוצה של שרון מימר.

אל תשכחו את: הפועל פ"ת. לא בגלל המשחק אתמול, פ"ת תרד ללאומית. היא תרד, כי בסופו של דבר היא ניצחה רק שלושה משחקים מתחילת העונה, ובפלייאוף התחתון - שזה הרגע שבו קבוצות תחתית אמורות להתאפס על עצמן, היא לא ניצחה משחק אחד. ועדיין, הפלומבה הכמעט אחרונה לירידה שלה כואבת במיוחד - כי מקורה בטעות של שופט. השער שכבשה מ.ס. אשדוד הוא שער שהיה צריך להיפסל בכל דין, אחרי עבירה די ברורה על פורצ`ן באסיי. וכשחושבים על ההשלכות האחרות של השער הזה (למשל, העובדה שאשדוד עלתה מעל הקו והפועל ת"א כעת מתחתיו) - צריך לחשוב עמוקות על אחת הסוגיות שמעיבות על הכדורגל שלנו, והיא סוגיית השיפוט. כי במקרה הזה, שופטים לא טובים - חורצים גורלות ממש.