סוף עונת התפוזים, אי שם בשנת 87. נישא על הדי האליפות, נכנסתי למספרה של דני וביקשתי תספורת אוחנה. שלא תטעו, באותם ימים אורי מלמיליאן היה כוכב גדול יותר עבורי, אבל לבקש תספורת אורי, איך נאמר בעדינות, לא היה לעניין ובטח לא לילד קטן, אז ביקשתי אוחנה. דני היה הספר של אבא שלי, הוא היה מספר לפי זמן. התור היה ארוך, אז הוא הקציב לכל אחד שלוש דקות ומה שהספיק, הספיק. וכך, 180 שניות מאוחר יותר, יצאתי החוצה עם פוני שביל באמצע, עורף גולש כמו זנב סוס, וחיוך מרוח מאוזן לאוזן כאילו זה הרגע הצטלמתי עם סמנתה פוקס.
השנים עברו, המעמד של אלי התעצם, יותר ויותר ילדים בישראל הלכו עם תספורת אוחנה, והחלוץ הפך לאגדה. יש ירושלמים שיגידו שני רק לאורי, אחרים ישבעו שאלי עבר את האיש והבננה כשחזר מבראגה לליגה הארצית. אומנם אוחנה חזר מאירופה קצת חלוד, אבל זה לא הפריע לו לקבע את מעמדו ביציעים. אוחנה היה הרבה יותר כבד והרבה פחות מלהיב, מה שגרם לחלק מהאוהדים והפרשנים לחתוך אותו בהתחלה, אבל לאלי היתה המון חוכמת משחק, היה לו ניסיון, היתה לו קלאסה והיתה לו סבלנות.
שער ועוד שער, עליית ליגה, בישולים, שערים מרהיבים, כריזמה, עוד אליפות וסוללת תארים, עזרו לו להשתיק את כולם, מיצבו אותו כווינר הגדול של הכדורגל הישראלי וקבעו אותו כסמל הבלתי מעורער של בית"ר. עד שהחליט להיות מאמן, אז הוא התערער. ועוד איך התערער. ימיו של אוחנה כמאמן מעולם לא היו קלים.
אמנם החוכמה של אלי והפאסון שלו הביאו אותו לעזוב את המועדון עם הראש למעלה ולהרוויח הרבה נקודות זכות, אבל אם להודות על האמת, ביציעים לא ממש הצטערו על לכתו. ההפך, היו כאלה שבירכו על כך. פשוט היה להם קשה לקלל את המלך, ולקלל הם לא יכולים להפסיק, אז עדיף לקלל מישהו אחר על הקווים.
אחרי כמה שנים בגלות אוחנה הבין שהוא לא צריך את הגועל הזה, שעם המעמד והרזומה שלו מגיע לו כבוד ושקט, אז הוא הלך להתאחדות ובמקביל מצא את מקומו בתקשורת. לאוחנה היה טוב מאוד בתקשורת, הוא אהב אותה והיא אותו. הרומן בין הצדדים פרח וכל אחד מהם יצא ממנו נשכר. היא קיבלה פיגורה שיודעת להתנסח ואלי קיבל תודעה שלא רבים בני גילו, גם אם היו כוכבים גדולים, זוכים לה. בנוסף, הוא קיבל הרבה כסף עבור אחד הדברים שאהב לעשות גם בלי קשר לעבודה – לדבר כדורגל.
הנוסחה האולטימטיבית מבחינתו – להישאר בענף, רק בלי קללות מאוהדים, עקיצות של פרשנים ולכלוכים של עיתונאים. זו גם הסיבה שהוא סירב בנימוס לכל מיני הצעות לחזור לקווים במהלך השנים. היה לו טוב בהתאחדות, היה לו טוב על כיסא הפרשנות. היה לו נוח אבל עכשיו הוא חוזר. אז מה קרה שפתאום אלי מוותר על אזור הנוחות?
קודם כל קשה מאוד לסרב להצעה שהניח בפניו טביב. הסמל כבר לא ילד, יש לו משפחה מורחבת והמהלך הזה מבטיח לו ולהם הרבה שנים של שקט והכנסה כלכלית בטוחה. שנית, לפחות מבחינתו, אוחנה לא באמת יחזור לביצה המסריחה. הוא מגיע כאיש ניהול ולא כמאמן, כבעל בית ולא כדייר משנה. בנוסף, הוא חוזר הביתה אחרי צינון של הרבה שנים. מספיק זמן כדי לשכוח את המשקעים בין הצדדים.
ועדיין, עם כל האידיליה סביב חזרתו, יש בפני אוחנה מוקש אחד ענק שיצטרך לצלוח. ואני לא מתכוון למקצועי, שם יש לו את שרון מימר (או כל מאמן אחר) כאפוד אנושי, אלא למלחמה בגזענות. או אם תרצו - המלחמה בלה פמיליה.
אוחנה יצטרך לבחור. במידה והוא יהיה על תקן מגשר בין טביב לגרעין הקשה, ויבחר שלא להיכנס לסוגיות בעייתיות, יהיה לו שקט והוא יעצים את שמו כסמל בקרב חברי לה פמיליה, אבל לא באמת ישפיע על עתיד המועדון. אם הוא יחליט לרדת מהגדר, להמשיך את מאבקו של טביב בפורעים ויעמוד מאחורי המילים שלו עצמו כפרשן כנגד הגרעין הבעייתי שבאוהדים, צפויה לו קדנציה סוערת, לפחות בהתחלה, אבל הזדמנות חד פעמית לנקות את המועדון מכל תחלואיו.
מה אלי יבחר? קשה מאוד לדעת. אומנם שמענו אותו מתבטא בנושא כפרשן, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה האג'נדה שלו. למעשה, אנחנו לא יודעים אם יש לו כזו, ואם כן עד כמה הוא נחוש ליישם אותה. אם אני בכל זאת צריך לתת תחזית, הרי שיהיה לנו חורף לוהט. אחרי הכל, מספיק להיזכר במה שהוא עשה בבני יהודה כשהביא לראשונה שחקן ערבי לשכונה, כדי להבין שאוחנה לא מפחד ממצבים קשים. ההפך, הוא תמיד היה אשף בניצולם. זה מה שהפך אותו לסמל בבית"ר, זה מה שגרם לאלפים כמוני ללכת עם שיער מוזר.
