היא היתה שם תמיד, אבל אף אחד לא שם לב אליה. חמודה, צנועה, קצת ביישנית ובלי הרבה מחזרים. לא מכוערת חלילה, אבל גם לא מושכת. לא את העין ולא את הלב. אם אני צריך להגדיר אותה במושג אחד, אז היא היתה חסרת אופי, או חסרת אפיון ליתר דיוק. בגלל זה היה קל להתעלם ממנה. אבל אז זה קרה.
קיץ 2003, אלפי ירושלמים אדומים נרגשים הגיעו לראות אותה. כלומר הם לא באו בשבילה, הם באו לראות את האהבה שלהם ולחגוג איתה סוף שבוע בלתי נשכח, אבל גם היא היתה שם. לא רק שהיא היתה שם, הם לעולם לא ישכחו אותה. בהתחלה הם שנאו אותה, עם השנים חלקם למדו להעריך אותה, אבל לשכוח? אין מצב.
שנה אחרי זה גם מאות מתושבי קריית שמונה זכו להכיר אותה מקרוב. הם כבר היו מודעים לקיומה, אבל גם הם לא העריכו אותה נכון. זלזלו בה. זה עלה להם ביוקר. המפגש איתה היה הרסני מבחינתם. דייט שנחל כישלון צורב מבחינתם, וכל זה רק בגלל שהיא לא "נתנה" להם.
לא הרבה זמן לאחר מכן גם החבר'ה החביבים מכפר סבא טעמו את טעמה המר. גם הם התלבשו חגיגי, התארגנו, התרגשו ונפלו במלכודת. כל כך שקטה ונחבאת אל הכלים, שפשוט קל היה להם לקחת אותה כמובן מאליו, אבל היא לא זרמה. ההפך, בכל מפגש כזה היא בנתה את עצמה, את האישיות שלה. היא זכתה ליותר ויותר חשיפה, יותר ויותר תהודה, יותר ויותר הכרה, עד שלכולם התברר שיש לה אופי. פתאום יש לה זהות. פתאום אי אפשר היה להתעלם ממנה.
ועדיין היה חסר לה משהו כדי להפוך ללגיטימית. משהו שיזכה אותה בשמחה פנימית ולא שמחה לאיד. כאןן הגיע השלב השני בהתפתחות שלה. במקום להרוס לאחרות, התחילו לחשוב שם איך לבנות את עצמם. וזה קרה. כבר כמה שנים היא חלק מהנוף שלנו. עדיין לא מושכת ואטרקטיבית, אבל בהחלט גורם חשוב בזירה המקומית.
מחר, במפגש מול הפועל תל אביב, הפועל רעננה תחזור 17 שנים לאחור, למפגש עם שי אהרון, רונן שווייג ושאר האדומים. היא שוב תזכה לתשומת הלב שהיא כל כך חסרה ביום יום. היא שוב תזכה למבטים של כולם. היא שוב תזכה ל-15 דקות התהילה. היא שוב תזכה בהזדמנות לבנות את עצמה על חשבון מועדון אחר. היא שוב תוכל לזכות בתואר היחיד שתפור למידותיה: משביתת שמחות.
"הפועל תל אביב צריכה להיזהר מאיתנו", הצהיר השבוע אשר אלון וחידד לכולם את רוח המועדון מהשרון, "טובת הליגה לא מעניינת אותנו, אנחנו הוגנים". אלון מכיר את ההיסטוריה של קבוצתו ועל כך הוא בונה. למען האמת לא רק הוא. גם בכפר סבא, ואפילו באשקלון, מייחלים לכך שהרוח הרעננה תפעם עוד פעם אחת במוצאי שבת.
נכון, ניצחון של יובל נעים מול תומר קשטן יוציא את כל העוקץ מהמפגש של הפועל תל אביב עם רעננה ויגרום לטור הזה להיות לא רלוונטי, אבל התחושה היא (שלי לפחות), שקרית שמונה לא תתבזה שנית. שההתפרקות מול כפר סבא גרמה לשחקניה וראשיה להתעורר, לשנות תפיסה ולעשות הכל כדי שלא תידבק בהם התדמית הלא ספורטיבית. ובמילים אחרות: קרית שמונה תיתן הכל ב-90 הדקות הסוגרות את העונה, בכדי להשיג נקודת אחת לפחות.
על התסריט הזה בונים בוולפסון. האדומים בונים על הלחץ הציבורי שיש סביב קרית שמונה לנצח. הם רק צריכים לזכור שזה עדיין לא מבטיח להם כלום. הם צריכים לזכור שמולם ניצבת קבוצה שבנתה את עצמה מרגעים כאלה בדיוק. קבוצה יותר טובה מהפועל של מנחם קורצקי, שיכולה לנצח אותה בכל רגע נתון, בטח מחר כשהיא תגיע שקטה ורגועה מול הר הגעש האדום והלחוץ. כי אם הם ישכחו את זה, ולו לרגע אחד, ויגיעו למשחק בתחושה ששלוש הנקודות מובטחות, עוד נישאר עם סתיו שחם בליגת העל. הזוי, אבל אפשרי.
לפני שאתם מבטלים אותי במקרה הטוב ו"מברכים" את אימא שלי במקרה הרע, תעשו לי טובה ורק אל תגידו "שטויות, אצלנו מנצחות אלה שצריכות", כי כבר הרבה שנים שזה ממש לא נכון.
