40 שנים עברו מאז אבל עושה רושם שהסיפור של ניסים בכר רלוונטי מתמיד. עונת 1975, המאמן הצעיר מקבל את בית"ר ירושלים, במה שיהפוך לרגע המכונן בחייו. בית"ר של אותם ימים היתה קבוצה קטנה עם קהל עצום, בלי תארים ולמען האמת גם בלי שאיפות יוצאות דופן למעט הישרדות בליגה הראשונה.
ואכן, העונה של הצהובים הייתה גרועה. הם צללו במעמקי הטבלה וכחלק מהנדנדה שאפיינה אותם עד אז, עשו את דרכם הבטוחה לליגה השנייה. ההנהלה כבר החלה לשחרר את השחקנים הוותיקים והיקרים ולהתארגן תקציבית, אלא שדווקא אז, רגע לפני שחזרו לליגה הארצית, הגיע השינוי ממקום בלתי צפוי.
חבר הכנסת מהשמאל, יוסי שריד ז"ל, חבר לנשיא המדינה כיום רובי ריבלין מהימין, ויחד עם אהוד אולמרט, באחד ממהלכי האחדות הנדירים במדינתנו, הצליחו להקפיא את הירידות בטענה למכירות משחקים, איומים ואלימות בליגה הלאומית. וכך, בית"ר ירושלים ומכבי פתח תקווה מצאו את עצמן בליגה הראשונה עם עוד 16 קבוצות, כאשר עונה לאחר מכן, כדי לחזור לממדים הטבעיים ירדו ארבע קבוצות.
בכר, שזה עתה לא שרד בליגה של שתי יורדות, ידע שכעת המשימה תהיה אפילו קשה יותר. בלי שחקנים בכירים, בלי ניסיון בסגל ובלי כסף לרכש, שכידוע לא היה נפוץ באותם ימים, הוא הבין שרק נס ישאיר אותו בטופ של הכדורגל הישראלי. נס, או חשיבה אחרת.
המאמן שחיפש שחקנים לסגל, פנה לקבוצת הנוער והעלה ממנה לא פחות מחמישה שחקנים צעירים בטווח הגילים 16-18, וביסס עליהם את הקבוצה. שמות כמו אורי מלמיליאן, יוסי מזרחי, חנן אזולאי, קיבלו את הצ'אנס, לקחו את המושכות, הפכו את בית"ר ללהיט החם של הליגה, והיו חלק מעמוד השדרה של הקבוצה בתקופת הזהב של המועדון בשנות ה-80.
"אומנם לא הייתה לי יותר מדי ברירה", הודה השבוע בכר כשגולל את הסיפור בפתיחת קורס מאמני של ההתאחדות, "אבל למדתי מכך המון. למדתי שצריך לתת לשחקני הבית את הבמה והקרדיט. למדתי שלא צריך לפחד ללכת עם כישרונות צעירים, אלא דווקא לתת להם את הביטחון ולהרוויח אותם לכל החיים".
את העונה אגב, סיימה בית"ר מרחק נגיעה מדאבל. סגנות (לבאר שבע) וגביע ראשון לצהובים, הפכו את בכר לאגדה בירושלים. הם הפכו אותו למאמן בכיר בארץ, ויותר מכך הם הבהירו לו (ולאחרים) שדווקא מהקושי, מהאתגר אפשר לצמוח. הוא גם הבין שהעולם שייך לצעירים. בכר הבין את מה שגיא לוזון לא.
מאמן הפועל תל אביב החליט אתמול לעזוב. לטענתו הסגל שיעמוד לרשותו לא מספיק איכותי כדי שהוא, כמאמן, יוכל להשאיר את האדומים בליגת העל. מעבר לעובדה שבכך לוזון מגמד את היכולות שלו כקואץ', הוא בוחר לברוח. לוזון ברח במקום לזהות את ההזדמנות. נכון, אף אחד לא מבטיח שעם שחקני נוער, רכש אלמוני וסגל צעיר, הוא היה עומד במשימה ומשאיר את הפועל בליגה, אבל אף אחד גם לא היה בא אליו בטענות. ההפך, לוזון יכול היה רק להרוויח ממהלך כזה. גם הפועל.
אחרי הכל, עם כל הכבוד לסגל "הנוצץ" שנבנה העונה בוולפסון, הדבר היחיד שנזכור ממנו זה את ההתפרצויות של בן רייכרט, האנמיות של הזרים, הדעיכה של חן עזרא ועוד כרטיסים צהובים של בן רייכרט (יש דברים שצריך לחזור עליהם פעמיים). לוזון יכול היה לשנות את הזיכרון הזה. לוזון יכול היה להיות חתום על עונה מכוננת בהיסטוריה של האדומים. הוא יכול היה לתת למועדון, לאוהדים ולעצמו מתנה לכולם החיים. הוא רק היה צריך לרדת מהאולימפוס, להפשיל שרוולים, לתת צ'אנס לצעירים ולהאמין ביכולות שלהם ושלו. בדיוק כמו בכר.
