התיישבתי לצפות בניחותא במשחק המרתק והטעון בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים, שתיים מהיריבות הגדולות ביותר בכדורגל הישראלי. יום המשחק עבר כולו בדיבורים ופרשנויות על ההיסטוריה רבת התהפוכות בין שני המועדונים הענקיים האלו. אריאל הרוש, לה פמיליה, משה סיני, משחק השרוכים ומה לא? כל מה שרק תרצו היה שם בין האדומים לצהובים במהלך השנים.
ואז, קצת לפני שריקת הפתיחה, מתפרסמים ההרכבים ולמרות שמדובר בתמונה מציאותית, אני עדיין משפשף את העיניים למראה הסוריאליסטי בו אריאל הרוש, הילד שגדל בבית"ר ועבר בכל הקבוצות במחלקת הנוער כולל בבוגרים, מאייש את העמדה הבכירה ועונד את סרט הקפטן של היריבה המרה, בעוד מולו עמד הילד, בוריס קליימן, שעשה בדיוק את אותו מסע כנער בהפועל ת"א ועומד כיום בשער של בית"ר.
העיקר שכולם רבים מי שונא יותר אחד את השני, מצחיק. לא סתם המורה לתסריטאות שלי אמר לי פעם שכדי לכתוב את הדרמה הטובה ביותר, צריך לצפות במשחק כדורגל.
כשנשרקה שריקת הפתיחה, כל העבר נמחק בשניה והיסטוריה חדשה התחילה להיכתב, ככה זה בחיים. הפועל פתחה חזקה ולמרות ההתלהבות מנגד, לחצה את כל שחקני בית"ר ומנעה מהם להחזיק בכדור. תנועות הידיים של מנחם קורצקי על הקווים סימנו מגמה ברורה: "עולם להתקפה, לא מחכים". בן רייכרט, כמו שחקן בשווי מיליון יורו, עשה תנועה מצויינת לצד הרחוק של הרחבה, קיבל הגבהה מעולה ממוטי ברשצקי וניצל סגירה לקויה של אנטוניו קונט כדי לעשות את מה שחלם כבר הרבה זמן - להבקיע שער ולהמם את כולם.
שער כמו של רייכרט, בתוספת התלהבות מטורפת, זה ללא ספק תזונה מנטאלית סופר חשובה לקבוצת כדורגל, בטח עבור הפועל ת"א שידעה שניצחון יעלה אותה אל מעל הקו האדום. קורצקי הניח את אבן היסוד של המשחק כשהודה שהאדומים נלחמים על "הלחם והחמאה". לזכותה של בית"ר יאמר שהיא לא נעמדה דום, אלא הגיבה באופן מפתיע בניסיונות משלה לחזור למשחק, אבל אריאל הרוש מתח איברים והוכיח שהוא נמצא בכושר פנטסטי בתקופה האחרונה.
אחד האלמנטים המשמעותיים שבלטו יותר מכל היה הזיהוי מצד קורצקי של נקודת התורפה בבית"ר ירושלים, משחק הלחץ. הצהובים הציגו משחק מסורבל, התקשו להניע כדור ודוד קלטינס, שחקן חזק עם מהות אירופית, התקשה מאוד כשהופעל עליו לחץ, לכן איבד הרבה כדורים, ביצע עבירות מיותרות וגם ספג כרטיס אדום כואב, שהשאיר את בית"ר מדממת ומידלדלת במרכז השדה, הלב של הקבוצה.
למזלה של בית"ר ירושלים, יש לה מספיק שחקנים מנוסים שידעו להתמודד עם המצב בצורה חכמה ובוגרת. ברגע של שאננות או אפילו ביטחון יתר מצד הפועל ת"א, האורחת סגרה חשבון בשער נפלא של חסוס רואדה (החמישי שלו העונה בליגה) שניצל פעולת הגנה נוראית של כל קו ההגנה של הפועל ת"א. הרוש, הפעם, לא הצליח להושיע. המחצית הראשונה הייתה מלאה ברגש והתלהבות ולא יכולתי להיות מרוצה יותר בסיומה כי טקטיקה יבשה בלי תעוזה תמיד שיעממה אותי.
שרון מימר הפתיע אותי לטובה. רגע לפני העלייה למחצית השניה וכבית"ר בחיסרון מספרי, המאמן שידר ביטחון, שקט ואמונה שאפשר לנצח למרות המצב, אהבתי את זה. הפועל עלתה עם אותה שיטה, כשהיא חושבת בעיקר איך להפריע לבית"ר יותר מאשר איך להשיג שער נוסף. הלחץ של התחתית והמלחמה על ה"לחם" כפי שהגדיר זאת קורצקי, הם גורמים הרבה יותר מעיקים ומעכבים מאשר הלחץ להגיע לפלייאוף העליון והמאבק על המותרות. וכך זה גם נראה על הדשא.
למרות שהייתה ב-10 שחקנים, בית"ר הייתה הרבה יותר יצירתית, קלילה ומלאת ביטחון במחצית השניה. הצהובים החלו ללחוץ על הדוושה והגיעו להזדמנות אחרי הזדמנות בזכות התקפות מתפרצות קטלניות, שגם הניבו בסופו של דבר שער ניצחון שכל כולו תוצר של נחישות מצד אקס הפועל והאליל החדש של בית"ר כיום, איתי שכטר. הפועל ההמומה נכנסה ללחץ ובמקום להפעיל את האגפים שלה כדי לפתוח את המשחק ולבקע את האמצע הצפוף, התעסקה יותר בלכעוס ולהאשים את כל מה שמסביבה, רק לא לקחת אחריות ולנסות לחזור למשחק.
חוד החנית בהתקפה האדומה, עמרי אלטמן, לא עזר גם הפעם ובמקום להיות קרוב לשער של קליימן, הוא הגיח שוב ושוב מאחור כדי לקבל את הכדור ולפטם חלוצים בלי תנועה ובלי מנוף. הפועל ת"א חייבת להסתכל לפחד בעיניים ולהכיר בעובדה שהיא עלולה לרדת ליגה. השם שלה לא יספיק, היא צריכה לקחת סיכונים, לראות את המציאות כפי שהיא ולפעול בתוכה. כאשר אתה מכיר בפחד, אתה מעורר את החבר הטוב ביותר שלו, האומץ.
"יהיה בסדר" זה לא הפיתרון עבור הפועל ת"א, אלא ההכרה בכך שאולי לא יהיה בסדר וזה מה שבסופו של דבר יביא אותם לפעול בתוך המגרש ומחוצה לו בצורה מקסימלית. לעומת זאת, בית"ר של שרון מימר מפגינה רוח חדשה ורעננה, קלילה ונעימה. לבית"ר יש שחקנים מצויינים, הם ראויים להיות בחלק העליון של הטבלה ולהציג סוף סוף כדורגל מסקרן שיגרום לקהל לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב כשהוא עסוק בכדורגל, לעודד.