כולנו מכירים את ההרגשה. אתה מגיע לאיצטדיון, מתיישב במקום הקבוע, מביט אל עבר תמונת ההרכב ופותח את הפרלמנט הקבוע. כל אחד סביבך הוא המאמן, המנהל או המנג'ר הכי טוב שיש בשוק, וכל אחד נחרץ בדעתו. האחד יאמר: "מה הוא חושב לעצמו הפרחח?", והשני ישיב: "יש לך מישהו טוב יותר?". כך, פחות או יותר, מרגישים אוהדי הפועל באר שבע בתקופה האחרונה, שנקרעים בין האהבה חסרת הגבולות שלהם למאור מליקסון אל מול מערכת היחסים רצופת המכשולים עם מאור בוזגלו.
הפוסטים, השאלה המרחפת סביב המשך החוזה וההתערבות הבלתי פוסקת של האבא יעקב יוצרים את הבאז השלילי סביב המאור הצעיר יותר מבין השניים. אלא שמנגד, קשה להישאר אדישים לנוכח החותמות המרשימות שהטביע בוזגלו ברגעי השיא של העונה: הטיל מול מכבי, הצמד נגד בית"ר, הבעיטה החופשית בסאן סירו ולקינוח - השער ההיסטורי בסאות'המפטון. ולידו, באותו חדר ההלבשה, יושב בחור בן 32 וסביבו מרחפת ההילה.
את העונה הראשונה שלו במועדון מליקסון עוד בילה במגרשי הלאומית ובאיצטדיון וסרמיל. אחרי שהעלה את באר שבע לליגת הבכירה, יצא לסיבוב בפולין וצרפת וחזר בדיוק בזמן כדי לעשות היסטוריה, ולכבוש את לבבות האוהדים באיצטדיון טרנר.
ומה בכלל צריך להיות הגורם המכריע בסוגיה? שחקן של מספרים מביא את הנקודות, והן בסופו של דבר מה שקובע בטבלה. עם זאת, אולי דווקא בתקופה בה יש תחושת התרופפות שלא הכרנו בהפועל באר שבע, לפחות במודל האימתני החדש שהתרגלנו אליו, מליקסון יהיה האיש המתאים להכריע.
מאור מליקסון כבש העונה שער אחד והוסיף בישול אחד ב-939 דקות ליגה על הדשא, בהן בעט 20 בעיטות, 12 מהן למסגרת. משמעות הדבר היא, שהוא בועט בממוצע לשער כל 47 דקות, ולמסגרת פעם ב-78 דקות בממוצע. הקשר הוותיק פתח בהרכב בשבעה משחקים העונה, בחמישה מתוכם באר שבע ניצחה, באחד הפסידה למכבי חיפה ובאחד סיימה ב-1:1 מול מכבי פתח תקוה. פעמיים נוספות הוא נכנס כמחליף.
בוזגלו לעומת זאת, מוכיח עליונות יוצאת דופן ביעילות שלו אל מול מליקסון. מספר 11 באדום השלים 1,453 דקות על הדשא העונה, בהן הוא כבש שבעה שערים ובישל עוד ארבעה נוספים. הילד הענק של יעקב בעט לשער 47 פעמים, 21 מתוכן למסגרת, ובתרגום שמציג את זה בצורה עוד יותר מעוררת התפעלות: בעיטה לשער כל 31 דק', למסגרת כל 69 דקות, מעורבות בגול (כיבוש או בישול) כל 132 דקות - פעם במשחק וחצי!
ומה קורה בעונה האירופית? גם בחלק של הליגה האירופית המספרים של בוזגלו עדיפים על של מליקסון. הצעיר מבין השניים פתח בשישה משחקים, השלים 361 דקות על הדשא, כבש פעמיים (שער כל 180 דק'), בעט 12 פעמים לשער (כל 30 דק', כמו בליגה) ומתוכם 5 למסגרת (כל 72 דק', בערך כמו בליגה). מליקסון לעומתו, ערך ארבע הופעות בליגה האירופית העונה, וב-273 דקות על הדשא לא כבש, לא בישל ובעט שלוש פעמים לשער, 0 למסגרת.
הנתונים הסטטיסטיים שמופיעים בכתבה נאספו ע"י מנהלת הליגה
צבעוני ובוגר, דרך מצוינת דרך לתאר את מאור בוזגלו. הילד הענק שכל כדור שלו ברשת מבלבל את שורקי הבוז, שולח את יעקב הגאה לצייץ ברשתות החברתיות ומרעיש את כל מה שסביבו, בדיוק ההפך מהשקט שאופף את מליקסון.
ובכל זאת, עושה רושם שהעונה מליקסון הצליח להיכנס לקצב בעיקר כשהוא קיבל את הקרדיט לאורך זמן, וכדוגמא הטובה ניקח את ליגת האלופות. הקשר מיבנה פתח בכל ששת המשחקים של באר שבע במוקדמות הצ'מפיונס, ב-463 דקות הוא כבש פעם אחת, בישל פעם נוספת ובעט שש פעמים לשער (כל 77 דק'). בוזגלו אגב, לא כבש כלל ב-273 דקות, וגם לא בעט למסגרת.
"יש שחקנים שהרוטציה פוגעת בהם", העיד נמני, "אני חושב שאם מליקסון היה מגיע למצב בו הוא משחק באופן קבוע, ותופס את המקום שלו, זה היה עדיף עבורו. הבעיה שלו עד עכשיו זה שהוא לא הצליח להביא את עצמו העונה, אבל אין ספק שבשבילו תמיד עדיף להיות בקו רציף".
בא עם השקט
"השער של מליקסון במשחק האליפות היה רגע שצייר אותו בצורה הכי מתאימה לו", נזכר אסף נמני ברגע הגדול שלו כעוזר מאמן בהפועל באר שבע, "גם כשהוא חגג לא ראית שחרור לחץ על הפנים שלו, הוא ידע להיות רגוע כמו תמיד, עוד לפני המשחק נראה היה כאילו ידע שבאותו הלילה האליפות תגיע לבאר שבע".
את המספרים ראינו, והם מדברים בעד עצמם, ונשאלת השאלה מה בכל זאת משאיר את מליקסון בקבוצה כמו הפועל באר שבע? שהרי ברק בכר "לא פראייר", הוא יודע בדיוק מה יש לו ביד ויצטרך לשלוף את הקלף הנכון ברגע הנכון, כשרק הזמן ידע להגיד האם הרוטציה המדוברת שלו תניב את פירותיה גם בעונה הנוכחית.
"באישיות שלו, מליקסון הוא הקפטן וכשהוא על המגרש, באר שבע טובה יותר בכמה דרגות", סיפר שרון מימר, גם הוא היה עוזרו של בכר בעבר: "דווקא בגלל שהוא מופנם, האהבה אליו מהקהל היא תמידית. הוא אהוב מאוד בחדר ההלבשה, קשה להסביר את הקסם שיש בו".
שניים זה תמיד ביחד?
ומי בכלל אמר שיש ניגוד בין השניים? הם אמנם משחקים על אותה המשבצת, אך מן הסתם יוצא להם לפעמים לשחק גם ביחד. בקבוצה רחבה ומגוונת כמו הפועל באר שבע, נראה שחיבור בין המספרים לנשמה יכולה להיות הבחירה הטובה.
שרון מימר ניסה להסביר את הצד הבעייתי בשילוב: "לפעמים ברק מעדיף לצרף שחקן הגנתי יותר יחד עם טוני וואקמה, זה מייצר עוצמה בקישור וזאת הסיבה שיש מקרים בהם בוזגלו ומליקסון לא משחקים ביחד". עם זאת, עוזר המאמן לשעבר רואה את היתרונות: "בכל צורה אחרת הם יכולים לשחק, כמובן שכמה שיותר שחקנים טובים על המגרש זה המצב האידיאלי".
שוברי גלים
על אף שזה נראה היה בטוח, הפועל באר שבע עוד לא זכתה באליפות השניה שלה, ומועדון כמו מכבי תל אביב לא ירשה לעצמו להיכנע כל כך מהר. כבר נוכחנו העונה לדעת שלפעמים לא תמיד הכל הולך, וייתכן מאוד להיות שרגעי המשבר הגדולים של האדומים מבירת הנגב עדיין מחכים מעבר לפינה.
כמילותיה של הקלישאה המפורסמת: "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים". נראה שקישור שמשלב בתוכו את המשולש בוזגלו, מליקסון ו-וואקמה הוא מהקטלניים שראינו בליגת העל בעשור האחרון, אלא שבין הרעש הגדול, הפרובוקציות, וחוסר הוודאות לגבי העתיד לבין הפציעות, ההשתלבות האיטית ברוטציה והדקות המועטות יש לפעמים מרחק גדול שלא תמיד קל לצמצם.
ערב משחק העונה, ורגע לפני הקרבות הקשים שצפויים מול בשיקטאש, אולי מצאנו לברק בכר עוד תקרת זכוכית חדשה לנפץ. את 40 השנים במדבר הוא מחק וגם הניצחון הגדול בסן סירו והתיקו באיצטדיון האור כבר מאחוריו. ומי יודע אם שם, מעבר לפינה, מחכים להם מאור ומאור. שני הפכים, שעוד יירשמו בדפי ההיסטוריה של המועדון.
