אחת לאיזה זמן מוגבל, מעלה אחת מקבוצות ליגת העל את נושא האחריות השילוחית ועונשי הרדיוס (עם או בלי קהל), אל סדר היום הספורטיבי ומחליטה ללכת על העניין "עד הסוף". בפעם הקודמת הייתה זו הפועל ת"א (ב–2008) והיום, בית"ר ירושלים, שהחליטו לקחת את העניין לבית משפט אזרחי על מנת לאתגר את החלטות בתי הדין ואת התקנון בעניין, כשהפעם, התלוותה דרמה תקשורתית גדולה מתובלת באיום מצד בית"ר ירושלים שלא להופיע למשחק.
ואולם, אם ננטרל את אותו הד תקשורתי ואת ההתלהמות הכללית ביחס לעניין, ברור לכל מי שמבין את העניין שעתירת בית"ר לבית המשפט הייתה מלכתחילה בעלת סיכוי נמוך עד אפסי להתקבל ועם כל הכבוד, המצב המשפטי הוא ברור וחד משמעי. המצב התקנוני כיום קובע אחריות שילוחית ברורה וחד משמעית של קבוצה למעשי אוהדיה. אין צורך להרחיב את הדיבור על חשיבות האחריות הזו ומה היה קורה במגרשים בלעדיה. בנוסף, קובע תקנון המשמעת כי במסגרת העונשים אותם מוסמך בית הדין להטיל על קבוצה, הוא רשאי להטיל עליה עונש של משחק בית במגרש מרוחק, עם או בלי קהל (ברירת המחדל, אגב, היא ללא קהל).
עוד קובע התקנון, כי עונשים יש לבצע במשחק הבית הבא שלאחרי המשחק הבית הקרוב. זה התקנון והוא מחייב את כולם. בתי הדין פוסקים בהתאם לתקנון ואחרי שהם עושים "שמיניות באוויר" על מנת שלא להחיל עונשים מן הסוג הזה על קבוצות. כמו כן, חוק הספורט מצמצם בצורה כמעט מוחלטת את מסגרת ההתערבות של בתי המשפט האזרחיים בהחלטות בתי הדין של מוסדות הספורט בענייני משמעת. ההיגיון כאן הוא ברור [ונכון] ולפיו לבתי הדין יש את ניסיון והבקיאות בנושאים אלה שאינם נחלת בתי המשפט האזרחיים ורק במקרים חריגים, היורדים ליושרו של ההליך המשמעתי, יתערב בית המשפט האזרחי בהחלטת בית הדין. גם בעניינים של מועד ריצוי העונשים והחשיבות של הריצוי המיידי. כך היה במקרה הפועל ת"א וכך היה גם במקרה הנוכחי.
לשם הקוריוז ייאמר שבשני המקרים, דובר במשחק נגד מכבי חיפה. הטענה כי במקרה זה מדובר בסכנה לציבור, עקב מידותיו הצרות של אצטדיון המושבה והפחד כי יווצר לחץ על הקופות, או הכניסות לאצטדיון, אינו יכול לעמוד, ובצדק נדחה על ידי בית המשפט. הישענות על טענה כזו היא כניעה לאלימות ועשיית שימוש באלימות הקהל כטענה להקלה בעונש, מה גם שהמשטרה אישרה את קיום המשחק. בהינתן שזה המצב המשפטי, לעתירה לבית המשפט מלכתחילה לא הייתה תוחלת ולעניות דעתי, נכון עשה בית המשפט שעה שסירב להתערב בהחלטת ההתאחדות שלא לאפשר את דחיית מועד ריצוי העונש.
באופן מפתיע, למרות ביקורות המושמעות על ידי קבוצות שונות על אותם עונשים ועל כך שצריך לשנות אותם, מעולם לא העלתה אף קבוצה את העניין לדיון רציני בהנהלת ההתאחדות, שהוא הגוף המוסמך לשנות את התקנון ולא הביאה אף קבוצה הצעה לתיקון התקנון לביטול עונשי הרדיוס. ונזכור - בעלי בית"ר הוא חבר הנהלת ההתאחדות ולמכבי חיפה נציג בהנהלה. מדוע לא עשו זאת עד עכשיו? גם אלו הטוענים כי העונשים אינם אפקטיביים, אינם יודעים על מה הם מדברים ומדובר בטענה שיטחית ולא רצינית.
לסיכום – המצב התקנוני והמשפטי הוא ברור וחד משמעי. מלבד הענין התקשורתי המוגבר, לא שונה המקרה הנוכחי משום עונש רדיוס אשר הוטל ומוטל על ידי בתי הדין לאורך שנים, בליגות הנמוכות והגבוהות כאחד. שינוי התקנון נמצא בידי הנהלת ההתאחדות, המורכבת ברובה מנציגי הקבוצות והליך שינוי התקנון הוא פשוט יחסית בהיבט הטכני: מביאים את הרעיון העקרוני לוועדת עדכון התקנון בהתאחדות, שמנסחת אותו ונותנת לו "לבוש משפטי" ואת הנוסח המלוטש מביאים לאישור הנהלת ההתאחדות, אשר מתכנסת עפ"י רוב אחת לרבעון. אבל לפני שמשנים משהו, ובמקום לירות מהמותן, ראוי וצריך לקיים דיון מעמיק בנושא, כשהדם קר, לבחון את החלופות וללמוד את המשמעויות של ביטול עונשי הרדיוס.
