"מי שמעדיף את היפה על היעיל גומר כילד המעדיף סוכריות על לחם, על ידי כך שהוא מקלקל את הקיבה" (לא מוריניו, ניטשה).
לפי הסטטיסטיקה, צ'לסי מגיעה במצב מצוין למשחק מול מנצ'סטר יונייטד הערב. הכחולים של סקולארי כבשו הכי הרבה שערים בפרמיירליג, ספגו הכי מעט, לא הפסידו אף משחק חוץ והם מרחק נגיעה מהמוליכה ליברפול, שספק אם יכולה לקחת אליפות. אלא שכידוע, המספרים מספרים רק חלק מהסיפור ומעשית הכחולים מגיעים עם סימן שאלה גדול היום לאולד טראפורד. לסימן שאלה הזה קוראים לואיס פליפה סקולארי.
קצת מוזר לדבר על מאמן שלקח את גביע העולם, והוביל את פורטוגל לסגנות אליפות אירופה ומקום רביעי במונדיאל האחרון כעל סימן שאלה. אבל המציאות מוכיחה שהמנג'ר הברזילאי החביב בבעיה. לא רק בגלל שדרוגבה לא בכושר והכוכב שלו הוא ניקולה אנלקה, אלא בעיקר בגלל שהקבוצה שלו עומדת לאבדת את הכוח הכי גדול שלה בשנים האחרונות – כח ההרתעה. וזה קורה כי סקולארי לא מאמן את הקבוצה שלו אלא את זו של מוריניו. כן, שוב מוריניו.
תשאלו, ובצדק – מה הבעיה עם הקבוצה של הפורטוגלי, הרי הוא השאיר סגל מושלם? ובכן, זאת בדיוק הבעיה. מוריניו, כמו בניטז, בונה קבוצה לפי מה שניתן לכנות "פילוסופיית ה-9". בקצרה, זו השאיפה להרכיב סגל של 16 שחקנים (או יותר) ברמה אחידה וגבוהה ככל הניתן (ומכאן ה-9, שכן שחקנים בציון 10 יש מעטים, אם בכלל, והם בדרך כלל דורשים שיטת משחק שונה).
תחת שלטונו של אברמוביץ', בימים של טרום המשבר, למוריניו הייתה הזדמנות להביא את התיאוריה הזו לכדי שלמות, עם סגל שבליגה קשה היה להתחרות בו. זה לא מקרי שלמרות תקציב בלתי מוגבל לא הגיע אף שחקן שהוא "10". בדיקה קצרה מעלה שבאופן תמוה רק - ואך ורק - משאים ומתנים עם שחקנים מסוגם של רונאלדיניו ומסי לא הבשילו, עם כל השאר לא הייתה בעיה, ולא משנה הסכום. החיסרון בקבוצה שבנה הפורטוגלי הייתה במפעלי הגביעים ובמיוחד בליגת האלופות, שם היריבות טובות יותר וחוששות פחות, וההכרעה מי עולה שלב היא הרבה פעמים עניין של הברקה.
בניגוד למוריניו, הכישרון של המנג'ר הברזילאי להביא לידי ביטוי את היכולת של פנומנים בודדים – כשהדגש הוא על בודדים - היא זו שהביאה אותו להצלחות הגדולות ביותר שלו. בברזיל הייתה לו את הבעיה ההפוכה. למרות הביקורות הוא ויתר על רומאריו והפנטזיה בכל מחיר לטובת אמונה בטקטיקה בשילוב רונאלדו. לפורטוגל הוא הובא בדיוק לשם המטרה הזו והצליח להפוך נבחרת נאיבית לכזאת שמשלבת כדורגל טכני עם ניצחונות.
לכן, זה היה טבעי שאחד המהלכים הראשונים של הבריזלאי בסטמפורד ברידג' היה הניסיון להנחית את רוביניו, ניסיון שכשל לא בגללו. וכאן טמון הבדל מהותי בין נבחרת לקבוצה. בברזיל רוביניו חייב להתייצב ואם הוא פצוע יש תחליף. בצ'לסי ברגע שעסקה כמו זו של רוביניו לא יוצאת לפועל אין אפשרות להתפשר על פנומן פחות יקר, כי הוא פשוט לא ישחק. וכך קרה שהיתרון הכי גדול של סקולארי כמאמן הלך לאיבוד עוד לפני שנבעט הכדור הראשון.
אלא שהכישלון של צ'לסי העונה נעוץ בעובדה כי ליברפול שמקדימה אותה עומדת לזכות באליפות עם קבוצה שהיא 7.5 (למעט ג'רארד, שויתר על כסף כדי להישאר). אם עד היום סקולארי קיווה להגיע לינואר במצב טוב בכל החזיתות – מטרה בה הוא עמד בסך הכל – ואז להתחזק בפנטזיסט, הרי שכיום ברור שהוא לא יקבל את מבוקשו. לכן המשחק הערב במנצ'סטר הוא מבחן חשוב במיוחד. האם סקולארי "מיישר קו" ומצליח להוציא את המיטב גם מסגל שנבנה על פי פילוסופיה שאינה שלו, או שמא צ'לסי תחת הנהגתו מאבדת את כושר ההרתעה שלה וממשיכה לשחק כמו אצל קודמו בתפקיד, אברהם גרנט, שהוא אבי תורת ה"לגמור את החודש", שלעולם לא תביא להישגים ברמות הגבוהות.
מהדברים שהוא אמר במסיבת העיתונאי אמש (שבת) נראה כי הוא עדיין לא השלים עם המציאות. "אין לי שחקנים עם המאפיינים של רונאלדו כשחקן, אבל יש לי שחקנים שיש להם את הפנטסיה. הם מוסרים מצוין, מגביהים מצוין ויש להם דריבל, אבל רונאלדו הוא שחקן מסוג אחר. זה שחקן שיכול לשנות משחק. כשאתה מצפה ממנו לכדרר שמאלה הוא מכדרר ימינה. אין לנו שחקן מסוג כזה בצ'לסי אבל יש לנו שחקנים לא פחות טובים. בשנה שעברה הוא היה הכי טוב בעולם בלי ספק, אולי השנה אחד השחקנים שלנו יהיה בין החמישה הכי טובים בעולם". וכל המוסיף, גורע.