אחרי שבועות ארוכים של אי ודאות ואין ספור נסיונות הצלה מצד האוהדים, הדיון בבית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל חרץ את גורלה של הפועל פתח תקווה.
רק לפני שלוש שנים חזרה הקבוצה לליגת העל אחרי עונה קשה לאוהדים בלאומית, ולמרות שהיתה תחושה של תקווה עם עליית הקבוצה ליגה, זאת היתה אליה וקוץ בה.
אחרי שלוש שנים מביכות בליגה הבכירה עם סגל מאמנים ושחקנים שהתחלף בערך באותו הקצב שדני לוי התחייב על מקומות 1-4, הקבוצה ממלאבס חוזרת רשמית לליגה הלאומית, ובניגוד לפעם הקודמת, הנסיבות רחוקות מלהיות מקצועיות נטו.
למרות שכבר שכבר חודשים ארוכים אני נתקלת רק בידיעות שליליות בכל מה שנוגע לקבוצה, האשמות וחקירות, עדיין אני מתקשה להאמין שזה באמת הסוף.
סביר להניח שרוב האוהדים הכחולים ימשיכו להאשים את ההנהלה לעוד תקופה ארוכה, דני לוי וחתנו ימשיכו להלין על יחס ה"אשכנזים עם הלפטופ" שהבריח את מאיר שמיר מהקבוצה, אבל נכון לרגע זה, זה כבר לא באמת משנה.
חבל לי שהאוהדים לא הצליחו להציל את הקבוצה וכל הכבוד על הנסיונות בשבועות האחרונים ומכירת המנויים, אבל כנראה שזה כבר היה מאוחר מדי.
נכון, זה עצוב וקשה לקבל את ההכרעה, אבל במקום להתרפק על זכרונות העבר ולדבר לנצח על נחום "ראש הזהב" סטלמך ז”ל, עדיף לצאת לדרך חדשה, לקוות שהאוהדים יקחו את המושכות לידיים, ידאגו לא להתפרק גם בליגה הלאומית, ויבנו את הקבוצה מחדש מתוך האוהדים ובשביל האוהדים.
הכתוב הינו טור דעה
