סוף עידן? אצטדיון המכתש המיתולוגי נמצא בעיצומו של קרב על חייו. אתמול (רביעי) הגיעו דחפורים והחלו להרוס את האיצטדיון, אך עו"ד אילן בומבך מיהר לבית המשפט ומנע את המשך ההריסות עד לדיון שיפגיש בין הצדדים ובו יקבע מה יהיה גורלו של המכתש, כאשר מועד הדיון טרם נקבע.
בתפוסה מלאה יכול להכיל המכתש, אשר נבנה בשנת 1927 בשכונת בורוכוב שבגבעתיים 5,500 איש. האיצטדיון שימש את הפועל ר"ג מאז שהוקם ועד שנת 2001, אז נפסל השימוש במכתש בגלל בעיות בטיחותיות רבות והזנחה כללית. בשנת 2005 חזרה הקבוצה לארח את משחקי הבית שלה באיצטדיון העתיק ועשתה זאת עד לשנת 2009 אז עלתה לליגת העל.
כבר בשנת 2008 הוצא צו הריסה לאיצטדיון אך אוהדי הפועל ר"ג הצליחו לערער על כך. עו"ד אילן בומבך, שמיהר הבוקר לבית המשפט ובכך הציל את המגרש אמר ל-ONE: “הבולדוזרים כבר היו בשטח ואני עצרתי אותם. גם אני שואל את עצמי למה התחילו להרוס את האיצטדיון החשוב הזה, אין להם שום היתר להרוס אותו. היזם ביצע מחטף פסול ובניגוד לדין והוא החל לבצע את ההריסה של האיצטדיון ללא היתר תקף. כמובן שבעקבות זאת נאלצנו לפנות באופן דחוף לבית המשפט המחוזי והוא עצר את ההריסה וקבע שהטענות שלנו מבוססות ונכונות".
חמישה אוהדים אדומים הגיעו הבוקר ל'מכתש' על מנת לחלוק יחד זכרונות מהשנים היפות שלהם באחת מאבני היסוד של העיר גבעתיים, ואולי גם להיפרד מהמגרש האהוב עליהם.
רפי יצחקי, אוהד רמת גן כבר מעל 20 שנה, אמר למראה היציעים ההרוסים: "ינקתי פה את כל האהבה שלי לכדורגל והכל הלך ברגע אחד. הכל הרוס, גם היציע הצפוני וגם המזרחי וקשה לראות את זה. אני מבין שזו המציאות של 2011 אבל יחד עם זאת אומרים ש'אין עתיד בלי עבר', המכתש זה הרבה יותר ממגרש כדורגל והוא היה חייב להישאר".
יצחקי המשיך: "מקום שקיים מ-1927, זה סמל של עיר, מקום של תרבות, מסורת, חברים ומשפחה. המייסדים של העיר כתבו בצוואה שלהם שהמגרש הזה הוא לטובת ולרווחת הציבור והיום זה הופל להיות עוד פרויקט נדל"ן וחבל. הלב נצבט וקשה לתאר את התחושה במילים".
על סיכוייו של המגרש לשרוד הוסיף: "הסיכוי שלא יהרסו את המכתש זה כמו סיכוי של צמח להתעורר. קיים סיכוי אבל אני מאמין שהמכתש לא יחזור. נותר רק להתרפק על התמונות האחרונות ועל זכרונות, הסוף קרב וזהו הוא כבר הגיע".
אחד מהאוהדים הוותיקים והמוכרים של הקבוצה, יוסי עוז, המכונה 'אדום ותיק', הוסיף ואמר עם דמעות בעיניים: "אני גר מגבעתיים מ-1950, הרגל שלי דרכה במכתש ב-1955 כשהפועל רמת גן החלו לשחק פה. זכיתי לראות פה אליפות, עליות, ירידות אינסופיות ואפשר לומר שהמקום הזה הוא הבית שלי, פה גדלתי ופה התחלתי לאהוב כדורגל. המכתש זה חלק מגבעתיים והמרקם העירוני שלה ובלעדיו העיר לא תהיה אותו דבר".
עוז המשיך וסיפר על תחושתיו: "הלב כואב כבר הרבה שנים, החרב הזו מונפת עלינו כמה שנים טובות. הטענה שלנו היא על העסקה המסריחה בה נמכר המכתש תמורת נזיד עדשים- ברמייה, בשקר ובזיופים בעקבות כך שאת אף אחד במדינה זה לא מעניין. יש הוכחות חד משמעיות שאנשים שמכרו את המכתש אבל לא אומרים למה ובכמה הוא נמכר, היתה כאן עסקה אפלה ביותר".
עוז המשיך: "אני מכונה בפי האוהדים אדום עתיק ולא בחינם, אני הרבה שנים כאן ואני מרגיש כאילו משהו נעקר ממני. המקום הזה בשבילנו הוא הרבה יותר מאבנים וכמו שדטנר אמר 'זה כמו בית כנסת'. אני תמיד אומר שזר לא יבין את זה אלא אם הוא אורדון".
כנשאל מה הזיכרון שהכי נצרב אצלו מהמכתש השיב: "בשנת 1963 משה פרל סגר את העיניים, הרים את הרגל, בעט ולקחנו אליפות, מה בן אדם צריך יותר מזה? לפני חודש עשינו מפגש אוהדים יחד עם משה פרל, ראובן כהן ודוד נתן, אחריו ירדנו למגרש והם שיחזרו את זה ולרגע אחד חזרתי להיות בן 17 אבל זה עבר לי מהר".
