בעוד שאהדת מכבי ת"א, בית"ר או הפועל פ"ת טמועה בתוכנו בצורה עמוקה (ומזוכיסטית) על בסיס חוויית ילדות/תורשה במשפחה/ביקורים שבועיים במגרש/פנאטיות. נלך אחריה גם אם אחמניג'אד יעמוד על הקווים וחבורה של טייחים מזימבבוואה ירוצו על המגרש. אהבה וחיבור לנבחרת נובעים מ-4 דברים אחרים לגמרי. ישראליות. הצלחות. מאמן. שחקנים.
הישראליות פוחתת (יש מצב שיש פה יותר אוהדי ספרד מישראל) בכל היבט של החיים. הצלחות? נו טוב אתם יודעים. את זה לא נוכל להבטיח לכם. נשארנו רק עם שני אספקטים אבל שניים מאוד משמעותיים בקמפיין הזה שיכולים להחזיר את הלב שלנו חזרה לכחול-לבן. טוב, לפחות חלק ממנו.
נתחיל עם אלי גוטמן. מלבד היותו מאמן טוב, גוטמן הוא גם רגשן ושחקן מוכשר. אחד מאלה שמדבר אליך בגובה העיניים (או לפחות גורם לך לחשוב ככה) וסוחט ממך רגשות. לפעמים בספונטניות ולעיתים בצורה מודעת לחלוטין. אפשר לקרוא לזה גניבת דעת אבל במקרה של גוטמן מדובר בגניבת רגש. גניבת דעת זה יותר אברם. גוטמן לא יגיד אחרי תיקו מאופס "שיחקנו טוב" או "היה לנו סגל מצומצם". זה גרנט. גוטמן ינסה ליצור פאתוס רגשי. תשאלו את אוהדי הפועל ת"א.
הם מתו על זה. בכל זאת, הוא הזיל דמעות, שר מול המצלמות "כל העולם כולו שונא את הפועל" ותמיד השתמש בכל מיני היסחפויות רגשיות בנוגע לשחקנים, "הם הילדים שלי", "אמרתי לויקטור בהפסקה, ויקטור אתה השחקן שלי, אתה תבקיע".
בעונת האליפות והקיזוז זה גרם כמעט לכל אוהד אחר (של מכבי ת"א, בית"ר, מכבי חיפה וכו') לשנוא אותו אבל עבור האדומים היה מדובר במי שקושר את עצמו במועדון בצורה אבסלוטית. עכשיו, הוא יפעיל את הקסם הזה על השחקנים ועל כולנו. חוץ מאלה שממש שונאים אותו או את הנבחרת. האמת הוא כבר התחיל.
"אנחנו נבחרת מלוכדת וכשאני מקבל הודעות משחקנים פצועים כמו ערן זהבי ששולח לי 'איזו זכות יש לכל אחד מהחברים שלי ואני מבין כמה זה כיף להיות בנבחרת' או בירם כיאל שרשם לי 'כמה כואב לי שלא אוכל לעזור. לבי אתכם'. אמרתי לשחקנים שלי שזה הכח שלנו. הלכידות. ואת הכח שלנו אני שואב מהשחקנים. אני מרגיש מה זה שמדינה שלמה רוצה שתצליח". גוטמן קלאסי ואל תתפלאו שזה עובד על חלק מהאנשים. גם אם הם מודעים לבן אדם.
תוסיפו לזה ההשוואה לקודמים שהיו פה לפניו ותבינו שבכל הקשור ליצירת סימפטיה לנבחרת, גוטמן הוא שדרוג גדול. קשטן? חצי מהפעמים הוא לא הסכים לדבר עם התקשורת. בחלק האחר הוא פשוט סירב להגיב. ובמה שנשאר הוא פשוט שיעמם למוות. כריזמה? של שנות השבעים.
לואיס פרננדז דווקא היה אמור להחזיר את החיוך והשמחה לתפקיד המאמן. הוא הצליח. רק שהבדיחה היתה על חשבונו. במקום לאחד את כולם סביב הנבחרת, הוא הצליח לאחד את כולם נגדו. האמת לא היה לו סיכוי גדול. קשה להבין בדיחות והומור בשפה אחרת והוא הפך מיד למוקיון אבל לא כזה שממש מצחיק. ובמקום להיות זה שיחזיר את הקהל אחרי הקרירות של קשטן, הוא יצר דווקא זלזול. וזלזול לא הולך עם אהבה.
לעומתם, גוטמן הוא מתנה. גרנט אך עם הרבה יותר רגש. המאמן הכי נכון שיכלו למצוא כדי לגרום לכם שוב להתרגש מהנבחרת. אם בכלל אפשר. את הסטאז' שלו הוא עשה על הפועל ת"א ועכשיו הוא מוכן לשים את הצעיף האדום. אופס, הכחול-לבן על הצוואר שלכם.
ומפה לשחקנים. על הנייר, שחקנים נשארים שחקנים ובסופו של דבר אין פה שפנים חדשים. אבל וזה אבל גדול, הסגל הנוכחי של הנבחרת מורכב מכמה שחקנים שמוערכים על ידי הקהל ויותר מזה, כאלה שלא שנואים על אף אחד ולא מעוררים איזשהו רגש מובהק של אנטגוניזם.
אם נחזור אחורה אז שלמה שרף נהנה מסגל נוצץ (שגם הביא אותנו לשלב ההצלבה) אבל פרשת נערת הליווי יצרה שבר גדול בין הקהל לשחקנים שקיים עד היום. מאז נראה שהמושג "פרחים" מודבק לכדורגלן ישראלי. באותה נקודה (5:0 לדנמרק) הפך "שחקן הנבחרת" לכזה שמזלזל בקהל.
חוץ מזה בדור של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 היו לא מעט אגדות אבל גם כאלה שעוררו אנטי מצד קהלי היריבות. יוסי אבוקסיס, אבי נמני, אייל ברקוביץ', יניב קטן ועבאס סואן כאלה. וזה גרם לאוהדים רבים להתרחק מנבחרת. בהמשך שנות האלפיים, קיבלנו בעיקר סגלים אפרוריים ויוסי בניון אחד בעל מעמד עליון שהפך לפנים של הנבחרת. בניון לא הדהים ואלה שלידו לא ממש הרשימו והתחלפו בסיטונאות בלי להשאיר חותם מיוחד. בקמפיין האחרון, קיבלנו רכבת הזויה של שחקנים שהגיעה לסגל כשחלקם נעו בין ההגדרה "פושרים" ל"אלמוניים". נראה שהפעם קיבלנו משהו קצת אחר לפחות על פי ההרכב במשחק הראשון.
לגוטמן יש את הבאנקרים שלו ויותר מזה, הוא אסף סביבו שחקנים לא פרובלמטים עם תדמית (כנראה מבוססת) אינטילגנטית שנחשבים לאהובים יחסית על אוהדי כל הקבוצות. מדגיש, כל הקבוצות. אם נעבור על ההרכב הערב נמצא שם את גל אלברמן, ביברס נאתכו, חן עזרא, מאור מליקסון, תומר חמד, איתי שכטר, יובל שפונגין. ילדים טובים. לא כאלה שעושים בעיות. לא כאלה שמסמלים את הדברים הלא טובים בכדורגלן הישראלי. להפך. דווקא כאלה שהיינו רוצים לראות בקבוצה שלנו.
שחקנים שאנחנו מחבבים גם אם הם משחקים אצל היריבות (אלברמן לא שנוא בקרב אוהדי הפועל ת"א, נאתכו למרות הרקע האדום אף פעם לא היווה בעיה מיוחדת לקהל הצהוב). ויותר מזה, נראה שרוב אוהדי הכדורגל חושבים שזהו באמת ההרכב הראוי. אלה השחקנים האיכותיים/בכושר הכי טוב שיש לנו. וכן גם החלטה להשאיר את בניון מחוץ להרכב מובנת ומקובלת לגמרי בשלב זה.
אז עולים למונדיאל? נו באמת, עם אהבה וסימפטיה לא הולכים למכולת. את הכסף שלנו היינו שמים על פורטוגל ורוסיה בעיניים עצומות אבל לכו תדעו, אולי לפחות התדמית של המותג הכי שחוק בכדורגל שלנו, הנבחרת, תעלה בקמפיין הנוכחי. גם זה משהו. אה, וגם נוכל לראות מקרוב את רונאלדו.
