עוד שבוע של בניה באוויר, הפרחת תקוות והגבהת ציפיות נפתח. ישראל תארח בשישי את פורטוגל וכולנו ננסה למכור לכם שיש לנבחרת סיכוי להגיע לגביע העולם. תפקידכם, מי יותר ומי פחות, לנסות ללעוס קצת את הפיתיון ואולי אפילו לבלוע אותו בשלמותו, לפני שכולנו נגלה ששוב נתפסנו בקרס האשליות וננסה מאוחר מדי להשתחרר.
את החישובים, ניתוח המקום השני הנוכחי של ישראל וסיכויי ההעפלה עוד יבצעו בכל כלי תקשורת אפשרי ובכל שיחה מלומדת בין חברים, אז לא אצלול לבריכה העכורה הזאת לזמן ארוך מדי. ישראל נראית לנו במיקום מצוין פשוט כי ניצחה בשני המשחקים שהוגדרו מראש כניצחונות בטוחים. מנגד, רוסיה כבר מוליכה את הבית בפער של 5 נקודות אחרי ארבעה מחזורים בלבד, וזה עוד בלי משחקים מול לוקסמבורג. לפורטוגל עדיין מחכים משחקים ביתיים מול לוקסמבורג, רוסיה וישראל. הטעות הגדולה, אם זו אכן טעות ולא צעד בכוונת תחילה, נעשתה עוד לפני הקמפיין.
אלי גוטמן היה צריך להגיע לקמפיין הנוכחי לאחר הכרזה ברורה מצד יושב ראש ההתאחדות שהמאמן הלאומי מונה לשתי קדנציות, יקרה אשר יקרה. הסיכויים לעקוף את רוסיה ופורטוגל היו קלושים מראש, לעומת עתיד מעט אופטימי יותר במוקדמות יורו 2016. מספר הנבחרות בקמפיין הבא יוגדל מ-16 ל-24 ובניה נכונה אמורה לאפשר לישראל להתמודד בצורה רצינית יותר על כרטיס לטורניר הגמר. אלא שאבי לוזון שתק, הלחץ התקשורתי החל ונראה שהמאמן מתרכז בתמרון בין רצונו המקצועי למכבש הציבורי.
יש הטוענים שאבי לוזון לא סתם שתק. הקונספירציה המוכרת מדברת על כך שהוא רק סולל את דרכו של גיא לוזון, שיהפוך למועמד לגיטימי בעקבות ההופעה הביתית ביורו הצעירות. אולי זה בלוף, אולי רצון אמיתי של כבוד היו"ר, אולי סתם מרמורים של מתנגדי הפמיליה. התוצאות בקמפיין הנוכחי יהיו זהות - סיום במקומות 3-4, תסכול מופרך, עצבים מיותרים והאשמות פומביות. ובשביל מה? אולי יום אחד נלמד לתכנן לטווח יותר ארוך ואולי גם נספיק להשלים תהליכים בזמן.
