משני המשחקים מול וויילס ובלגיה אני לוקח נקודה אחת מהותית: עד כמה ההרחקות היו משמעותיות - גם זו של איתן טיבי, וגם זו של וינסנט קומפני. בשני המצבים, הכרטיס האדום נתן יתרון משמעותי לנבחרת שנשארה ב-11 שחקנים, אך עבור נבחרת ישראל, העובדה שלא הצלחנו לתרגם את היתרון על כר הדשא לשערים ונקודות – היא החמצה משמעותית.
המחצית הראשונה הייתה בשליטה מוחלטת של הבלגים שהיו יכולים להכריע את המשחק, אך ברגע שלא עשו זאת הנבחרת שלנו עלתה למחצית השנייה בצורה אחרת – וגם בעזרת ההרחקה של קומפני – התחלנו לשלוט. אלי גוטמן ביצע חילופים נכונים, העביר את כובד המשקל לצד הבלגי והשליטה של ישראל במרכז השדה הייתה מוחלטת. אם במשחק מול וויילס, גוטמן הובל על ידי כריס קולמן שעשה לו בית ספר בניהול המשחק - מול הבלגים, ולמרות ההפסד – הוא הגיב טוב לאירועים והחילופים שלו היו טובים והשפיעו על המשחק.
המחצית הראשונה הייתה בשליטה מוחלטת של הבלגים שהיו יכולים להכריע את המשחק, אך ברגע שלא עשו זאת הנבחרת שלנו עלתה למחצית השנייה בצורה אחרת – וגם בעזרת ההרחקה של קומפני – התחלנו לשלוט. אלי גוטמן ביצע חילופים נכונים, העביר את כובד המשקל לצד הבלגי והשליטה של ישראל במרכז השדה הייתה מוחלטת. אם במשחק מול וויילס, גוטמן הובל על ידי כריס קולמן שעשה לו בית ספר בניהול המשחק - מול הבלגים, ולמרות ההפסד – הוא הגיב טוב לאירועים והחילופים שלו היו טובים והשפיעו על המשחק.
אני יוצא מאוכזב, כי היינו שווים לפחות נקודה ועכשיו נצטרך להשיג נקודות בחוץ, אבל אני מאוד לא אופטימי לגבי זה. רקורד משחקי החוץ של ישראל בעייתי לאורך השנים, ובסופו של דבר הוצאנו אפס נקודות משני משחקי בית, כשתיקו בשניהם היה משאיר אותנו חזק בתמונה - וזו האכזבה. נכון שאנחנו עדיין תלויים בעצמנו, אבל יש פערים גדולים בין משחק בית לחוץ עבור הנבחרת שלנו, במיוחד כשאתה זקוק לנקודות וצריך ליזום.
ללא קשר לתוצאה, לשחקנים מגיעה מילה טובה על המאמץ שהשקיעו בתוך שלושה ימים. בסך הכל, שני המפגשים האלה הם סוג של אינדיקציה למציאות שלנו והוכחה שגם אם ביורו הקרוב יהיו 24 נבחרות, לנו עדיין קשה למצוא את מקומנו בצרפת.
שלושה שחקנים שראויים לציון הם טל בן חיים שהיה טוב מאוד בשני המשחקים, אוראל דגני שהיה סימן שאלה לגבי היכולת שלו ומול בלגיה היה טוב למרות הקושי שעמד בפניו מול הזאר ודה ברויין וגם ניר ביטון שנתן משחק טוב באמצע המגרש. מנגד, אנחנו עדיין צריכים לקבל יותר מביברס נאתכו, ערן זהבי וליאור רפאלוב. לא קל לשחק בתפקיד שלהם, וזו בהחלט משימה קשה, וצריך לשחק בקצב גבוה, לעזור בהגנה ולייצר מצבים בהתקפה, אבל זה תפקידם של השחקנים האלה וזו הדרישה מהם. ישראל חייבת שחקנים כמוהם בכושר.
הפער בין התחושה ששיחקנו טוב והיינו שווים נקודה, לבין ההפסד זה ההבדל בין מקום ביורו לבין לראות אותו מהבית. השורה התחתונה היא שבשני משחקי הבית לקחנו אפס נקודות, ועכשיו חייבים "להחזיר" אותן בחוץ.
ללא קשר לתוצאה, לשחקנים מגיעה מילה טובה על המאמץ שהשקיעו בתוך שלושה ימים. בסך הכל, שני המפגשים האלה הם סוג של אינדיקציה למציאות שלנו והוכחה שגם אם ביורו הקרוב יהיו 24 נבחרות, לנו עדיין קשה למצוא את מקומנו בצרפת.
שלושה שחקנים שראויים לציון הם טל בן חיים שהיה טוב מאוד בשני המשחקים, אוראל דגני שהיה סימן שאלה לגבי היכולת שלו ומול בלגיה היה טוב למרות הקושי שעמד בפניו מול הזאר ודה ברויין וגם ניר ביטון שנתן משחק טוב באמצע המגרש. מנגד, אנחנו עדיין צריכים לקבל יותר מביברס נאתכו, ערן זהבי וליאור רפאלוב. לא קל לשחק בתפקיד שלהם, וזו בהחלט משימה קשה, וצריך לשחק בקצב גבוה, לעזור בהגנה ולייצר מצבים בהתקפה, אבל זה תפקידם של השחקנים האלה וזו הדרישה מהם. ישראל חייבת שחקנים כמוהם בכושר.
הפער בין התחושה ששיחקנו טוב והיינו שווים נקודה, לבין ההפסד זה ההבדל בין מקום ביורו לבין לראות אותו מהבית. השורה התחתונה היא שבשני משחקי הבית לקחנו אפס נקודות, ועכשיו חייבים "להחזיר" אותן בחוץ.
