"שיחקנו היום כדורגל שמח", אמר דרור קשטן בסיום המשחק מול עירוני ראשל"צ. אז למה ה-0:6 הזה הרגיש לי כל כך עצוב?! אולי כי מעולם לא היה המחנה שלנו מפולג ומסוכסך כל כך, אולי כי נמאס כבר לקרוא בכל חמש דקות על עוד רוח רעה שמרחפת ממעל, ואולי כי זה הרי לא זה כששערים 4 ו-5 סגורים, גם אם המספר הנוסף הוא שש.
מחוץ לאצטדיון חילקו נציגי האולטראס פלאיירים תחת הכותרת "אני אחיך אל תשכח". סגירת השערים הותירה אותם מחוץ ליציעים, והם רצו שגם יושבי יתר השערים יזדהו ויחרימו את המשחק. האולטראס אחראים במידה רבה לחגיגה הצבעונית והמהנה, המלווה בשנים האחרונות את משחקיה של הפועל. הם מעוררי קינאה ומושא לחיקוי בקרב אוהדי הקבוצות האחרות. זה לא זה בלי העידוד שלהם ובלי הצבע.
אבל האולטראס האלה אחראים גם לשירי השואה המטופשים והמגעילים והם הביאו על עצמם את סגירת השערים שלהם. גם האווירה העכורה היא במידה רבה תוצאה של החלטתם לנהל קרבות ומאבקים במקום להקדיש עכשיו את הכל להצלחת הקבוצה, בשנה שבה סכנה צהובה ונוראית מרחפת על ההגמוניה האדומה בתל אביב.
הגיע הזמן להודנא בין האוהדים לבין עצמם, בין האוהדים להנהלה, בין ההנהלה לבין עצמה ובין השחקנים לשאר העולם. ה-0:6 על ראשון לציון, שש אחרי המלחמה, לא אומר הרבה, אבל הוא כן רומז לכך שהפועל מסוגלת לייצר כדורגל סביר, לרוץ לאליפות ולא להפסיד לקבוצות כמו מכבי נתניה או מ.ס.אשדוד.
אני לא מזלזל בשום שישייה, אבל גם לשמחה גדולה אין עדיין מקום. גם גם ב-0:6 אפשר לראות את החריקות, את הסרבול בהגנה, (באדיר עדיף על פרנסמן, כי בעצם כל אחד עדיף עליו), את הקישור האיטי ואת ההתקפה שצריכה הגנה עם חורים מולה כדי להבקיע. ובעיקר, גם ב-0:6 אפשר לראות את החולשה בעמדת המאמן. קשטן, במקום להחדיר שיטה ושמחה, ממשיך להתעמת עם השחקנים, האוהדים והתקשורת.
למה במשחק שהוא ברובו גארבג'-טיים לא ממהר קשטן עם החילופים כדי לתת לשחקנים שלו לנוח? למה במקום להחליף את איגייבור או ידין העייפים והפצועים ולהכניס את טועמה, הוא מחליף את השוער?! כדי לעשות דווקא? כדי להראות שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות?!
לקשטן יש המון כדורגל. גם לשחקנים שלו, ואוהדי הפועל היו ונשארו הטובים בארץ. אם כולם יחזרו להתעסק בכדורגל ולא במלחמות, השש-טוס מול ראשל"צ לא תהיה הבלחה בודדת. רגע לפני חיפה (שתרוץ לאליפות) והדרבי, כדאי מאוד לעשות את זה.
