גם אם לא היה מושג השוויון הדרמטי בדקה ב-90, קשה לראות איך קבוצה שהמאמן לא מדבר בה עם הבעלים והבעלים לא מסתדר בה עם הכוכבים, יכולה לרצות אליפות. הפועל ת"א שיחקה לא רע, לפעמים אפילו טוב, אבל הרוח היא רעה והיא משקולת על הרגליים והמשקולת הזאת היא מה שמונע מהפועל להתפוצץ ולדרוס קבוצות חלשות כל כך כמו מכבי פתח תקווה, בית"ר ירושלים או הפועל באר שבע. את מה שקרית שמונה מלאת שמחת החיים, עושה בהילוך שני, לא מצליחה הפועל תל אביב המסוכסכת לעשות עם הרבה מאמץ וחריקת שיניים.
האגדה וגם הסטטיסטיקה מספרת שהתקפת הפועל היא הפורייה בליגה. זה היה נכון בסיבוב הראשון ומול קבוצות חלשות ופתטיות כמו מכבי תל אביב, מכבי חיפה וראשון לציון. מאז שהחל הסיבוב השני הצליחה התקפת המחץ הזאת להבקיע רק פעם אחת יותר משער אחד (עכו) וגם זה בחסותו של שער עצמי מגוחך. בינתיים, אגב, ההגנה המושמצת והפצועה עושה את העבודה טוב יותר מן ההתקפה המהוללת. חלון ההעברות מביא עימו כנראה שורה של בלמים לחיזוק ההגנה אבל מה יהיה עם ההתקפה שלא מצליחה להבקיע יותר משער אחד מול ההגנות החלשות בליגה?
אז מה צריך לקרות כדי שהתיקו מול באר שבע, שפתח פער של תשע מול קרית שמונה, לא יהיה סוף הסיפור של המירוץ לאליפות?! כרגע זה נראה בעיקר נס שיגרום לכך או אולי סתם נתק בין איזי שרצקי לרן בן שמעון. בדרך כלל קרבות על האליפות מתמקדים בהתמודדות בין שתי קבוצות טובות כשהזוכה הגדולה היא זו שיודעת לעמוד בלחצים ברגעים המכריעים. השנה הקרב הזה הוא בין שמחת החיים של קרית שמונה לחיים האפורים והקודרים של הקבוצה במתחם חודרוב. אם קרית שמונה תזכה באליפות, זה יהיה ניצחון השמחה על יצר הסכסכנות.
יש לו כמובן גורם נוסף שיכול היה לשפר את התמונה: מאמן אנרגטי ותוסס שדוחף את הקבוצה שלו קדימה ולא מסתפק ב-0:1 קטן. שבוע אחרי שבוע מוכיח דרור קשטן שאין לו את זה או שאולי הוא איבד את זה. בשבוע שעבר זה הצליח לו במקרה והיום במקרה זה הצליח פחות. אבל גם אם הפועל היתה שורדת עוד שלוש דקות וחוזרת מבאר שבע עם עוד 3 נקודות, זה לא היה מונע את התחושה הברורה שהאיש על הקווים מכבה במקום להדליק.
וישנו כמובן העניין הזה שלא נתעייף מלהזכירו: אחריי שבועיים של התרצות, שוב החליט דרור קשטן להעדיף את חוטבה החלשלוש על עומרי קנדה האנרגטי. קשטן כבר הבין שעה טובה שטועמה ואבוטבול חיוניים בהרכב הראשון, אבל עם קנדה שהוא הרוח החיה בכנף הימנית, ממשיך קשטן לשחק וכרגיל התשובה לשאלה למה היא בעיקר ככה.
20 מחזורים חלפו. שני שליש מהעונה הרגילה. היו רגעי שמחה, נכון. את הדרבי כבר הזכרנו? את הניצחון על מכבי חיפה אנחנו צריכים להזכיר שוב? אבל בדרך כלל אלה היו ארבעה חודשים של קדרות ואנרגיה חלשה ובעיקר מחסור חמור במאגרים של כיף וחשק. הפועל ת"א נכנסת לשליש האחרון של העונה כשטביב לא מסתדר עם אבוטבול וקשטן לא מסתדר עם טביב וכולנו לא ממש מסתדרים עם קשטן. זה מתחיל להיראות כמו עונה אבודה ופספוס אחד גדול, אבל נישאר אופטימיים. בלם חדש הגיע לעיר היישר מסלובניה ובשבוע הבא מול הפועל חיפה הרשת אולי תישאר נקייה, מה שיאפשר להשיג 0:1 קטן ומתוק. מה כבר ביקשנו?!
