בדומה לחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, גם בחייהם של הספורטאים יש רגעים קריטיים בהגיעם לצומת של קבלת החלטות. בחודש הקרוב נציג בפניכם סדרה של כתבות העוסקות ברגעים משמעותיים בקריירה של ספורטאים, כאשר הכתבה הפעם תעסוק בהחלטה האם להחליף מקצוע ספורטיבי. האם הספורטאים בכתבה קיבלו החלטה טובה או לא טובה? האם זה היה תלוי בהם? אתם מוזמנים להמשיך לקרוא.
ב-6 באוקטובר 1993 זעזע מייקל ג'ורדן את עולם הכדורסל כאשר הודיע על פרישתו מהמשחק. בגיל 30, אחרי שזכה בכל תואר אפשרי – אישי וקבוצתי - ופחות מ-3 חודשים לאחר שאביו נרצח במהלך שוד מזוין, החליט "הוד אווירותו" לתלות את נעלי הכדורסל הכי נמכרות בהיסטוריה.
זמן לא רב לאחר מכן, חתם ג'ורדן במפתיע על חוזה בקבוצת המילואים של מועדון הבייסבול "שיקגו ווייט סוקס". לימים, סיפר ג'ורדן כי ניסה להגשים את חלומו של אביו המנוח, אשר דמיין תמיד את בנו מככב בליגת הבייסבול המקצוענית.
אלא שהחלום לא ממש התגשם. ג'ורדן התאמן ושיחק רק בליגות החצי-מקצועניות של הבייסבול וגם שם הוא לא ממש הרשים, בלשון המעטה. האפיזודה המביכה נמשכה כשנה וחצי, אז הודיע ג'ורדן על חזרתו לפרקט וההמשך, כפי שנהוג לומר – היסטוריה.
אם כן, ההסבה המקצועית של הגדול מכולם נחלה כישלון חרוץ, אך ישנם לא מעט ספורטאים שבחרו, מסיבות כאלה ואחרות, להחליף מקצוע ספורטיבי וזכו דווקא להצלחה בענפי הספורט החדשים שלהם:
טימותי תאודור "טים" דאנקן נולד ב-1976 באיי הבתולה של ארה"ב – קבוצת איים בחסות אמריקנית בים הקאריבי. בצעירותו, הצטיין דאנקן בשחייה, בעיקר במקצים ל-50, 100 ו-400 מטרים חופשי ושאף להפוך לשחיין אולימפי, בדומה לאחותו הגדולה פטרישיה.
ב-1989 שטף ההוריקן "הוגו" את אי הולדתו של דאנקן והשמיד, בין היתר, את מתקן הספורט היחיד באי בו היתה בריכה בגודל אולימפי. דאנקן, שחלם להשתתף באולימפיאדת ברצלונה ב-1992, נאלץ להעביר את אימוניו לים הפתוח.
בשלב הזה, איבד דאנקן את תשוקתו לשחייה, לא מעט בשל הפחד שלו מכרישים. בהמלצת גיסו, החל להתאמן בכדורסל ואף שבתחילה התקשה דאנקן הגמלוני לקלוט את רזי המשחק, הוא הפך ברבות הימים לאחד הפאוור-פורוורדים הגדולים ביותר שידע הענף.
אחרי 4 אליפויות, 2 תארי MVP,13 הופעות במשחק האולסטאר ומדליית ארד אולימפית (והיד עוד נטויה), אפשר לומר בבטחה שההחלטה של טים דאנקן השתלמה לו, ולנו. בעצם, מספיק לחשוב על דאנקן מנסה להשחיל את 211 הסנטימטרים שלו לתוך חליפת שחייה הדוקה כדי להבין שטוב שבחר בכדורסל.
סטיבן "סטיב" מקמנמאן נולד ב-1972 בליברפול שבאנגליה. בצעירותו, התאמן מקמנמן במועדון האתלטיקה המקומי והצטיין בעיקר בריצות השדה למרחקים בינוניים. מקמנמן זכה בלא מעט מרוצים ואף גבר באחד המקרים על קרטיס רוב, מי שייצג בהמשך את בריטניה בשתי אולימפיאדות בריצה ל-800 מטרים.
בגיל 16 החליט מקמנמאן, אוהד אברטון שרוף, לעזוב את ביה"ס ולמרות הכישרון הטבעי ויכולות הריצה המרשימות, נטש גם את האתלטיקה והצטרף דווקא לפרויקט הכדורגל המיוחד של היריבה העירונית המרה, ליברפול, שגייסה אז נערים שנטשו את ביה"ס לקבוצת הנוער שלה.
מקמנמן שיחק במדי ה"מרסיסיידרס" 10 עונות, במהלכן היה שותף לזכייתה של ליברפול בגביע האנגלי ובגביע הליגה. הוא עשה היסטוריה כשהיה לשחקן הראשון אי-פעם שזומן לנבחרת אנגליה הצעירה עוד לפני שערך את הופעת הבכורה בליגה הראשונה ושיחק לאחר מכן 7 שנים בנבחרת האנגלית הבוגרת, אולם, רוב תהילתו באה לו במדי קבוצת ה"גלקטיקוס" הנודעת של ריאל מדריד, אליה עבר ב-1999 ובמדיה זכה, בין היתר, בשתי אליפויות ספרד ובשני גביעי אלופות, מה שהפך אותו לשחקן האנגלי שזכה בהכי הרבה תארים מחוץ לבריטניה.
ייתכן מאוד שאנגליה פספסה את היורש של סבסטיאן קו האגדי, אבל, בהינתן מספר הלבנים שהצליחו בריצות הבינוניות בשנים האחרונות ונוכח קריירת הכדורגל המפוארת שלו, נדמה שמקמנמאן בחר בתבונה.
אלכס צ'וברביץ' נולד לפני 25 שנים בסיביר שברוסיה. בגיל 10 עלה לישראל וכבר מגיל צעיר החל להתאמן בכדורעף. הודות למימדיו הפיזיים החריגים (2.13 מטרים של שרירים) והיכולת האתלטית הנהדרת שלו, הוא נחשב לאחת התקוות הגדולות של הכדורעף הישראלי והעתיד נראה ורוד מתמיד.
אלא שאז, בגיל 19, ברגע של השראה (או טירוף, ימים יגידו), החליט צ'וברביץ' לעזוב את הכדורעף ולחפש לעצמו קריירה חדשה ככדורסלן. לא עבר זמן רב ומומחי הכדורסל בארץ זיהו את הפוטנציאל העצום שטמון בו. מכבי ת"א לקחה אותו כפרויקט והחלה לממן עבורו אימונים פרטיים, משם המשיך לאימונים אישיים באיטליה, אח"כ לקולג' בארה"ב ובסופו של דבר, חזר לארץ וחתם בגלבוע/גליל מליגת העל.
הרומן לא נמשך זמן רב מדי וצ'וברביץ', שלא זכה להזדמנות ממשית בקבוצה מהצפון, מצא עצמו בליגה הלאומית. לאחר שנתיים נהדרות בהן ביסס את מעמדו כסנטר המוביל בליגת המשנה, בחר צ'וברביץ' לנסות את מזלו מעבר לים וחתם בקבוצת אילייאסקס מהליגה השלישית בספרד – קבוצת הבת של פואנלבראדה מהליגה הספרדית הבכירה. אחרי עונה טובה מאוד באילייאסקס ולמרות הצעות שקיבל ממספר קבוצות בישראל, בהן הפועל חולון המתחדשת, בחר צ'וברביץ' להישאר בספרד וחתם בקבוצת ריוחה קלאביחו מהליגה השניה.
"אם הייתי נשאר בכדורעף, היו לי היום חצי מיליון אירו בבנק והייתי משחק בטופ של הכדורעף האירופי", כך העיד על עצמו צ'וברביץ' בראיון שנערך עמו לאחרונה ב-ONE. אם תשאלו את בכירי הענף, רובם ככולם יסכימו איתו.
נדמה אם כן, שלפחות בשלב הזה ההימור של צ'וברביץ' לא ממש הצליח, אבל, אם להסתמך על איך שמשחק הפנים של נבחרת ישראל בכדורסל נראה באליפות אירופה האחרונה, יש סיכוי טוב מאוד שעוד נשמע ונראה ממנו הרבה בעתיד הלא רחוק.
רבקה רומרו נולדה ב-1980 באנגליה. היא החלה את דרכה כחותרת מקצוענית כבר בגיל 17 וזמן קצר לאחר מכן, כבר נכללה בנבחרת בריטניה הצעירה לחתירה בזוגות. בשנים שלאחר מכן זכתה בשלל תארים אישיים וקבוצתיים בנבחרות הגיל השונות בחתירה, אולם לשיאה הגיעה באולימפיאדת אתונה ב-2004, שם זכתה במדליית הכסף בתחרות החתירה לרביעייה כפולה ושנה לאחר מכן, כבר זכתה בזהב באליפות העולם באותו מקצוע.
ב-2006 נאלצה רומרו לפרוש מענף החתירה בשל כאבי גב ובעיות שרירים כרוניות מהן סבלה. היא החלה לחפש עבודה בתחום התקשורת השיווקית, אותו למדה באוניברסיטה, אלא שאז פנה אליה מאמן נבחרת רוכבי האופניים הבריטית והציע לה להתנסות בענף הרכיבה.
עד מהרה החלה רומרו להצטיין גם בענף החדש וב-2008 זכתה במדליית זהב באליפות העולם ובמדליית זהב נוספת במשחקים האולימפיים שנערכו בבייג'ינג, מה שהפך אותה לאחת הספורטאיות היחידות בהיסטוריה שזכו במדליות אולימפיות בשני ענפים שונים, בשתי אולימפיאדות שונות.
ויש גם מי שהחליט... שלא להחליט: וינסנט אדוארד "בו" ג'קסון נחשב לאגדת ספורט בארה"ב, ולא בכדי. הוא סומן כספורטאי-על כבר מגיל צעיר, אז זכה באליפות אלבאמה לנוער בקרב 10, למרות שמעולם לא זרק דיסקוס או קפץ במוט לפני התחרות, וכל זה מבלי שהשתתף בריצת ה-1500 מ' – פשוט כי לא אהב את המקצוע הזה...
מיד עם סיום התיכון הוא נבחר בסיבוב השני בדראפט של ליגת הבייסבול המקצוענית (MLB) ע"י הניו-יורק יאנקיס, אולם בחר לוותר על החוזה שהוצע לו ונרשם לאוניברסיטת אובורן תחת מלגת פוטבול, דווקא. באוניברסיטה הצטיין ג'קסון במגוון ענפים, בהם פוטבול, בייסבול וריצה - בכולם הציג יכולת נהדרת וממוצעים יוצאי דופן.
למרות שזכה ב"גביע הייזמן" (הגביע המוענק לשחקן הפוטבול המצטיין במכללות) בעונתו האחרונה בקולג' ואף נבחר ראשון בדראפט ה-NFL (ליגת הפוטבול המקצוענית) של 1986, בחר ג'קסון לחתום דווקא בשורות האלופה המכהנת של ליגת הבייסבול, קנזס סיטי.
ב-1987 נרשם ג'קסון שוב לדראפט ה-NFL ואז נבחר ע"י הלוס אנג'לס ריידרס, הפעם רק בסיבוב השביעי. הבעלים של הריידרס תמך בהמשך קריירת הבייסבול של ג'קסון והסכים להחתים אותו על חוזה מיוחד, שאפשר לו להצטרף לאימונים של הריידרס רק כאשר עונת הבייסבול תסתיים. בכך, הפך ג'קסון לראשון אי-פעם לעסוק במקביל, באופן מקצועני, בשני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בארה"ב.
בשנים שלאחר מכן הריטואל חזר על עצמו, כאשר ג'קסון "זיגזג" בין שני הענפים בהם הצטיין, נבחר למשחק האולסטאר בשניהם ואף הוכתר ל-MVP של אולסטאר ה-MLB ב-1989.
פציעה חריפה שספג ב-1990 במהלך משחק פוטבול אילצה אותו לעבור ניתוח מסובך במפרק הירך, מה שהוביל בסופו-של-דבר לפרישתו מהפוטבול המקצועני. לאחר תהליך שיקום ממושך ולמרבה התדהמה, חזר ג'קסון לשחק בליגת הבייסבול המקצוענית, עד לפרישתו הסופית והמוחלטת ב-1994. בתווך, אגב, ניסה את מזלו גם בקבוצת כדורסל חצי-מקצוענית בלוס אנג'לס...
מולטי טאלנט, כבר אמרנו?
פספסתם את הכתבות הקודמות של רגע של החלטה? לחצו כאן לכל הכתבות
