בדומה לחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, גם בחייהם של הספורטאים יש רגעים קריטיים בהגיעם לצומת של קבלת החלטות. בחודש הקרוב נציג בפניכם סדרה של כתבות העוסקות ברגעים משמעותיים בקריירה של ספורטאים, כאשר הכתבה הפעם תעסוק בהחלטה האם למשוך פציעה לטובת הקבוצה. האם הספורטאים בכתבה קיבלו החלטה טובה או לא טובה? האם זה היה תלוי בהם? אתם מוזמנים להמשיך לקרוא.
כל ספורטאי מקצועני חווה במהלך הקריירה פציעות כאלה ואחרות, חמורות יותר או פחות. לעתים, מה שמשפיע על חומרת הפציעה הוא דווקא התזמון בה היא מתרחשת – הרי, אין דין פציעה המתרחשת בתום העונה כדין פציעה המתרחשת בתחילתה.
ספורטאים נאלצים לבחור לא פעם בין השמירה על בריאותם האישית לבין המסירות לקבוצתם והרצון לסייע לה ב"מאני טיים". חלקם, מעדיפים לנוח ולטפל בעצמם על-מנת שלא להחמיר את הפציעה ולהיות מוכנים לעונה הבאה, בעוד שאחרים בוחרים דווקא לדחות את הטיפול או הניתוח שעליהם לעבור ולהקריב את גופם במרדף אחר התואר הנכסף, או במאבקים על ההישארות בליגה.
עונת 2007/08 הייתה הפכפכה מאוד מבחינתו של כוכב הלוס אנג'לס לייקרס, קובי בראיינט. בפגרת הקיץ שלפני פתיחת העונה דרש בראיינט, שהתאכזב מכך שלא הגיע רכש ראוי לקבוצה, לעבור בטרייד למועדון אחר, אח"כ נרגע ושוכנע להישאר בקבוצה ובהמשך, הפך לשחקן הצעיר ביותר בהיסטוריה של ה-NBA שקולע 20 אלף נקודות, כשהוא בן 29 ו-122 ימים.
ב-5 בפברואר 2008, במשחק מול ניו ג'רזי נטס, קיבל סוף סוף קובי את מבוקשו כאשר הספרדי הנהדר, פאו גאסול, ערך את הופעת הבכורה שלו במדי הלייקרס אחרי שהגיע בטרייד מהממפיס גריזליס. למרבה האירוניה, דווקא במשחק זה נפצע קובי בזרת של יד ימינו (היד הקולעת). האבחנה הרשמית הייתה כי הוא סובל מנקע באצבעו, קרע מלא של אחת הרצועות ושבר ניתוק שנגרם כתוצאה מעוצמת הפציעה. בקיצור, ממש לא נעים...
פציעה מסוג זה מחייבת, בדרך כלל, ניתוח לאיחוי הקרע ברצועה ולאחריו מנוחה ושיקום של חודש וחצי-חודשיים, שהיו גורמים לקובי להיעדר עד תום העונה הסדירה ומעמידים אותו בספק להשתתפות בפלייאוף - אם וכאשר הלייקרס בכלל היו מגיעים לשם. את קובי כל זה לא עניין והוא מיהר להודיע: "אני מעדיף לדחות את הניתוח עד לסיום העונה של הלייקרס ואחרי המשחקים האולימפיים שייערכו הקיץ בבייג'ינג".
הרופאים סידרו לקובי חבישה מיוחדת ולמרות הכאבים העזים והסכנה שבהחמרת הפציעה, הוא שיחק בכל 82 המשחקים של העונה הסדירה. לאחר מכן, הוביל בראיינט את הלייקרס עד לגמר ה-NBA, שם הפסידו לבוסטון בשישה משחקים, מה שלא מנע מקובי לזכות בתואר ה-MVP של הליגה בפעם הראשונה בקריירה (וגם האחרונה, נכון לרגע זה). בהמשך אותו קיץ, היה בראיינט שותף לזכייה של נבחרת ארה"ב בזהב האולימפי בבייג'ינג ואף הצטיין עם 20 נקודות, מתוכן 13 ברבע האחרון, במשחק הגמר מול נבחרת ספרד.
אגב, בסופו של כל הסיפור הזה, בחר בראיינט לוותר לחלוטין על הניתוח, מחשש שיחמיץ את פתיחת העונה שלאחר מכן ובכך יפגע בחבריו לקבוצה. בטח לא תופתעו לשמוע שגם זה לא עצר אותו ולמרות שלא החלים לחלוטין מהפציעה, הוא היה הפקטור המרכזי בזכייה של הלייקרס בשתי האליפויות הרצופות ב-2008/09 ו-2009/10.
ב-10 במאי 2009 נכחתי במשחק הליגה בין ברצלונה לויאריאל, שנערך באצטדיון הקאמפ נואו. ריאל מדריד הובסה ערב לפני כן 3-0 ע"י ולנסיה ובארסה, בעונתו הראשונה של גווארדיולה כמאמן הקבוצה, הייתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח את האליפות.
בשונה מהסגידה הקבועה למסי, כל תשומת הלב והעידוד הופנו באותו ערב לאדם אחד בלבד: אנדרס אינייסטה, ש-4 ימים קודם לכן כבש את אותו שער בלתי נשכח מול צ'לסי בסטמפורד ברידג' - שער שהבטיח את מקומה של בארסה בגמר ליגת האלופות מול מנצ'סטר יונייטד.
המשחק מול ויאריאל הסתיים, לאכזבתי, בתיקו 3-3 דרמטי וחגיגות האליפות של בארסה נדחו בשבוע, אך הבשורה הרעה באמת שיצאה מאותו משחק הייתה הפציעה בירך שספג כוכב הרגע, אינייסטה, אשר איימה להשביתו מגמר הצ'מפיונס שעתיד היה להיערך כשבועיים וחצי לאחר מכן ברומא.
בברצלונה ידעו היטב שלא יוכלו לוותר על "המהנדס" ונתנו לו מנוחה במשחקים שנותרו עד לגמר, במקביל לסדרת טיפולים אינטנסיביים שעבר. בגמר עצמו, למרות שלא היה כשיר במאת האחוזים, אינייסטה פתח בהרכב והיה שותף מלא לזכייה של בארסה בגביע האלופות השלישי שלה, כשהוא מוחלף רק בתוספת הזמן ע"י צעיר אנונימי יחסית בשם פדרו...
לאחר המשחק התברר כי אינייסטה החמיר את הפציעה והוא סובל מקרע בשריר הירך. כתוצאה מכך, הוא נאלץ להחמיץ את אימוני פתיחת העונה הבאה וזו הייתה תחילתו של כדור שלג, שהוביל לפציעות חוזרות ונשנות מהן סבל הקשר הנהדר לאורך עונת 2009/10, במהלכה פתח רק בכמחצית ממשחקי הליגה.
בסיומה של אותה עונה וכתוצאה מאותן פציעות, אינייסטה הגיע למונדיאל בדרום אפריקה כשהוא בספק למשחק הפתיחה ואולי אף יותר מכך. בסופו של דבר, אינייסטה החלים בזמן והיה גיבור הזכייה של הנבחרת הספרדית בזהב, כשהוא כובש את שער הניצחון ההיסטורי מול ההולנדים בגמר.
טייגר וודס נחשב בעיני רבים לשחקן הגולף הטוב בהיסטוריה (והוא רק בן 35), הוא אחד הספורטאים העשירים בעולם (אם לא ה...) ולמרות שערוריית המין בה היה מעורב לפני שנתיים, הוא עדיין נערץ ע"י מיליונים ברחבי העולם. הסיפור הבא ממחיש היטב מדוע ונרשה לעצמנו לספר עליו למרות שמדובר בספורטאי בודד ולא בקבוצה:
וודס סיים את עונת 2007 עם זכייה בשלושה טורנירים רצופים, אליהם הוסיף שתי זכיות נוספות בתחילת 2008. זו הייתה הפעם השנייה בקריירה בה צבר וודס רצף זכיות בחמישה טורנירים לפחות ובכך, הפך לשחקן הגולף הראשון אי-פעם שרושם הישג כזה.
בטורניר הבא הרצף כבר נקטע, אבל אז הגיעה אליפות ארה"ב הפתוחה, בסיומה - ולאחר דרמה אדירה, שכללה סיבוב פלייאוף של 18 חורים והכרעה בשיטת "מוות פתאומי" - הבטיח טייגר זכייה שלישית באליפות היוקרתית.
יומיים אחרי הזכייה הודיע וודס, שנראה סובל מכאבים ברגלו לאורך כל האליפות, כי עליו לעבור ניתוח בברך שישבית אותו לפחות עד סוף השנה. מאוחר יותר חשף, לתדהמת כולם, כי שיחק בעשרת החודשים האחרונים עם קרע ברצועות הברך, מה שהוביל גם לשבר מאמץ כפול בעצם השוקה.
ההודעה הותירה את חובבי הספורט בהלם. עכשיו, משנודעה מורכבות הפציעה, חומרתה ומשכה, כל אותם תארים בהם זכה וודס בשנה האחרונה נראו לפתע מרשימים פי כמה. בתקשורת העולמית היללו את וודס והגדירו את זכייתו ב-US OPEN כ"הירואית" ו"אפית". גם וודס עצמו, שזכה בכ-130 תארים בקריירה המקצוענית שלו, אמר כי מדובר בהישג הגדול ביותר שלו אי-פעם.
למעשה, זו הייתה האליפות הגדולה האחרונה בה זכה וודס, נכון לכתיבת שורות אלה. נדמה, אם כן, כי ההתעקשות שלו לשחק למרות הפציעה הטורדנית עשתה רק נזק לקריירה המזהירה שלו, אבל, בעיניי ובעיני רבים אחרים, אותם חודשים מופלאים של התעלות גוף ונפש מוכיחים שטייגר אכן עשוי מהחומר ממנו נוצרות אגדות.
גילי ורמוט היה בורג משמעותי מאוד בזכייתה של הפועל ת"א בדאבל בעונת 2009/10 והיה שותף מלא לקמפיין הנאה של האדומים בליגת האלופות ובזירה המקומית בעונה שעברה. לרוע מזלו, בשלבי הסיום של העונה ובעיצומם של מאבקי ההכרעה בגביע ובליגה, התברר כי ורמוט סובל מבקע ויזדקק לניתוח.
בתחילה, הודיע הקשר כי החליט לדחות את הניתוח עד לפגרה וינסה לעזור לקבוצתו לזכות שוב בדאבל. מאמנו בהפועל דאז, אלי גוטמן, אמר בתגובה: "ראיתי כבר שחקנים שקודם דאגו לעצמם ועברו ניתוח. גילי הוא דוגמא הפוכה, שדואג קודם כל לטובת הקבוצה".
מספר ימים לאחר מכן עלה ורמוט מהספסל ואף בישל את אחד השערים במשחק התיקו מול מכבי נתניה, אולם אז, יום לפני משחק הדרבי המכריע מול היריבה העירונית הצהובה, הודיע ורמוט כי החליט לעבור את הניתוח באופן מיידי ועל כן ייעדר משני מחזורי הליגה הנותרים וממשחק גמר גביע המדינה, מול מכבי חיפה.
אף אחד, כמובן, לא בא בטענות לורמוט, שסבל זה זמן רב מכאבים במפשעה ובבטן התחתונה ולמרות הפציעה, המשיך לתת את כל כולו עבור המועדון. אין ספק כי מדובר היה בהחלטה לא פשוטה, בעיקר בנקודת הזמן הבעייתית בה התקבלה. ורמוט עצמו היטיב לתאר את התחושות הקשות, כשאמר: "להפסיד דרבי וגמר גביע זה הדבר הכי קשה לשחקן, אבל סחטתי את עצמי עד הסוף".
למחרת, בדרבי התל-אביבי, חסרונו של ורמוט הורגש היטב והמשחק הסתיים בתיקו 2-2 שחיסל, למעשה, את שאיפות האליפות של האדומים. שבוע וחצי לאחר מכן, זכתה הפועל בגביע המדינה ונותר רק לתהות אם, אלמלא הפציעה של ורמוט, היינו עדים לשתי עונות דאבל רצופות של האדומים.
אגב, ורמוט עדיין לא התאושש לחלוטין מאותה פציעה ולמרות שחתם על חוזה בקייזרסלאוטרן הגרמנית, עדיין לא זכה ולו לדקת משחק בודדת בבונדסליגה.
פספסתם את הכתבות הקודמות של רגע של החלטה? לחצו כאן לכל הכתבות
