אחרי חצי עונה ועוד קצת במדי ויסלה קראקוב הפולנית, אפשר להגיד שמאור מליקסון הוא אחד הפספוסים הגדולים ביותר של הכדורגל הישראלי.
הקשר שכבר כששיחק ביבנה סומן ככישרון גדול, עבר בבית"ר ירושלים ומכבי חיפה, אבל הן הצליחו לפספס אותו ואת הפריצה הגדולה שלו הוא עושה דווקא בליגה הפולנית.
אוסי ארדילס, שאיפשר לו ללכת לחיפה ורוני לוי, שאימן אותו בירוקים במשך שנתיים לפני שעבר להפועל כפר סבא, צריכים לשאול את עצמם איפה הם טעו לעומת רוברט מאסקאנט ולפניו ניר קלינגר שעשו נכון.
על מה שיש למליקסון ברגליים אין מחלוקת. אם הוא יכול להוביל את ויסלה לאליפות הליגה הפולנית, ליגה ממש לא קלה וככל הנראה גם למקום בשלב הפלייאוף במוקדמות ליגת האלופות, הוא יכל לעשות את אותו הדבר גם בקבוצה גדולה בארץ.
אבל משהו התפספס בדרך ומליקסון נאלץ לרדת לליגה השניה כדי להוכיח את עצמו. נכון, יכול להיות שגם הוא עשה כמה טעויות בדרך, אבל איפה המאמן שיכוון אותו ויגרום לו להוציא את המיטב מעצמו?
אם היה מדובר רק במליקסון, ניחא. המקרה של הקשר הוירטואוז עם האזרחות הפולנית גורם לנו לשאול את עצמנו איפה הכישרון שהתפספס ולא קיבל הזדמנות שניה.
המקרה של מליקסון צריך להוות לקח לכולנו. לפעמים אנחנו צריכים לראות את השחקנים שלנו מצליחים בחו"ל כדי להבין כמה הם טובים ומוכשרים.
הכתוב הינו טור דעה
