הרבה פעמים בחיים התוצאה משקרת. 4:3 הפסידה היום נבחרת ישראל לנבחרת חוף השנהב, על פניו תוצאה צמודה, טובה ומעוררת כבוד מול אחת הנבחרות האפריקאיות הטובות בעולם בה משחקים כמה מהטובים בכדורגל העולמי.
בהקשר הזה נזכרתי במשחק ההפסד 4:3 לנבחרת קרואטיה בקמפיין מוקדמות יורו 2008, אז עוד הספקנו להוביל לפני שאדוארדו דה סילבה החל להתעלל בהגנה שלנו ולסיים את המשחק הזה מוקדם. אז קשטן אמר: "הקהל נהנה משבעה שערים" ומה יגיד לואיס?
אבל, עם כל הכבוד, זה היה רק משחק ידידות ובמשחק ידידות כמעט ואין משמעות לתוצאה הסופית, את זה למדנו עוד כשהיינו מנצחים את המשחקים האלו, דבר שבעידן פרננדז אנחנו לא רואים יותר מדי, ואין בזה ממש רע, מלבד אולי הדירוג העולמי.
מה למדנו? למדנו שמליקסון ורפאלוב היו צריכים לקבל יותר צ'אנס בקישור ביחד ושעם שכטר ביחד זה יכול להיות חלק התקפי מהיר, טכני ומפתיע שיעשה צרות ליוון ולקרואטיה. למדנו שהניסיון להציב את אלמוג כהן כמגן ימני היה מוזר, הרי מה הסיכוי שהוא יפתח ככזה ברגעי האמת? בלי קשר ליכולתו היום.
אנחנו על סף שני המשחקים החשובים ביותר בקמפיין, ממש מעבר לפינה. פרננדס הלך על גישת ניסוי מרובה שלא עזרה לנו יותר מדי להבין למה לצפות. עם כל זאת ובעקבות הניכור התקשורתי ברור לכולם - לא רק העליה של ישראל ליורו תלויה במשחקים הבאים, גם הנוכחות של המאמן הצרפתי במשרד הקטן בר"ג תלויה בהם.
הכתוב הנו טור דעה
