ביום שני האחרון, בערך בשעה 22:45, עברה באוהדי מכבי תל אביב תחושה מוכרת. אחרי ההפסד 1:0 לבית"ר ירושלים, הבוז הצורם שליווה את שחקני מכבי בסיום, הקריאות כנגד מוטי איווניר והקללות כלפי השחקנים השונים העלו צליל מוכר.
אי אפשר היה שלא ללכת עם הראש בדיוק שנה אחורה, אל המחזור ה-11 של עונת 2010-11. מכבי תל אביב דאז, עם אבי נמני ויוסי מזרחי על הקווים, בדיוק הפסידה 1:0 בבלומפילד לעירוני קרית שמונה והקהל הגיב בקריאות 'תתפטר' ו'נמני הרסת אותנו' שמהן כבר אי אפשר היה להתעלם.
חמישה מחזורים לאחר מכן נמני גם הלך הביתה. אך בין הצהובים שעמדו אז על המגרש לבין הצהובים שעומדים עליו כיום, יש מרחק רב. או במילים אחרות: מיץ' גולדהאר יכול לחכות עם שיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית כי עושה רושם שמוטי איווניר לא יפוטר בקרוב.
זה מדהים, או שאולי לא, תחליטו אתם, אך בין מכבי תל אביב של 2010\2011 לבין מכבי של 2011\2012 לאחר המחזור ה-11 מפרידה נקודה אחת בלבד. לשתי הקבוצות היו שישה ניצחונות באותו הזמן, אך מה שמפריד זו תוצאת תיקו אחת שאשתקד תורגמה להפסד הרביעי.
14 שערים כבשה הקבוצה של אבי נמני לעומת ה-19 של איווניר כשהיא סופגת שמונה שערים לעומת התשעה שספגה הקבוצה העכשווית. אפילו הפרש השערים קרוב להפליא וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שרק נקודה מפרידה ביניהן.
וכעת שובר השוויון מגיע: מכבי יוצאת עכשיו לשלושה משחקים, אותם היא לא ניצחה בעונה שעברה, עכו בחוץ (1:3 מביך), דרבי והפועל חיפה בחוץ (0:0). לפני שנמני. בעונה שעברה נמני גורש ממכבי במחזור ה-16 עם 29 נקודות. כרגע מכבי עם 20 אחרי 11 מחזורים. ניצחונות של איווניר, בעיקר בדרבי אחרי ארבע שנים שחונות, יתנו לו שקט שנמני לא קיבל. הפסד וגם החרב תהיה חזק על צווארו. במחזור ה-16 איווניר יפגוש את הפועל פ"ת בבלומפילד. השאלה באיזה מצב מכבי תגיע. אגב, מכבי של נמני ניצחה 3 מ-4 משחקיה האחרונים לפני המפלה בחיפה שהביאה לעזיבתו.
העניין הוא שמכבי של העונה שעברה הגיעה עם ים של ציפיות וזו של העונה, בלי. למי שבאמת מוכן להאמין לכך. מהפכת הצעירים, הרכש הדל והעובדה שהבסיס הוא בסיס ששווה 100 מיליון שקלים, דאגו שכל אותן ציפיות יצופו שוב ובצדק.
מאור בוזגלו שהוגדר אז כ'בעייתי' כביכול הוחלף באלי זיזוב שמחכה לפרוץ, דור מיכה נכנס למשבצת הקשר השמאלי שלא היה בקבוצה כבר למעלה מעשור, מושיקו לוגסי ורפי דהן החליפו את 'שכירי החרב' בדמות ג'יבריל סידיבה וגל אלברמן והשינויים המרכזיים באמת הגיעו בהגנה, אולי החלק הכי בעייתי להחלפה בקבוצת כדורגל.
עומר ורד, שחזר אחרי עונת התחשלות מוצלחת בהפועל חיפה, ירש את קלמי סבן ודור מלול בצד ימין וגיא חיימוב את ברק לוי גויסו כדי למלא חלל חסר שהותיר שוער אחד, לירן שטראובר. אומרים שניסיון הוא המפתח להגנה מוצלחת ואין ספק שלזו של איווניר אין כזה, ועדיין, היא ספגה רק שער אחד פחות ממכבי של אבי נמני.
שני המאמנים האחרונים של מכבי, כל אחד בתורו, דאגו לספר לנו שהיום שבו יוכלו לשפוט אותם יהיה היום בו הם יבנו את הקבוצה בעצמם. נמני עבר את זה בעונה שעברה ואיווניר עובר זאת העונה. ואחרי 11 מחזורים עם ציון דרך על גבול הזהה, זה גם בדיוק הזמן לעשות כך.
אז מה השתנה: יש שלד לעתיד וגם ניסיון באירופה
1. הליגה האירופית – הקמפיין של העונה שעברה היה מסקרן. אולימפיאקוס החזקה הודחה בבלומפילד אבל מול פאריס סן ז'רמן מכבי התבטלה בצרפת ובבית רשמה 3:4 מרשים שכבר לא שינה כלום ובשורה התחתונה, בסוף אוגוסט הקבוצה של נמני שיחקה בשתי מסגרות בלבד.
מכבי של איווניר מאידך עברה בסיבוב הראשון קבוצת מיליונרים מקזחסטן (חזאר לנקאראן), דילגה בלי בעיות מעל ז'לז'ניצ'אר החלשה והשפילה את פנאתינאיקוס בבלומפילד בדרך לשלב הבתים. שם יש לה רק נקודה אחת, אך גם ארבעה משחקים נוספים באירופה שלקבוצה הקודמת לא היו.
"כששלב הבתים של הליגה האירופית יסתיים לו בדצמבר, נוכל לחזור לעצמנו מבחינת הסגל ומבחינת הכוחות. שחקנים קיבלו ניסיון אירופי שהוא יקר, שוער כמו ברק לוי שעומד בגיל 18 בין הקורות במשחק מול קבוצת פרמייר ליג באירופה זה דבר שאי אפשר להחליף", טען מוטי איווניר לפני המשחק מול סטוק והוא גם יודע למה. מה שהחבר'ה הצעירים שלו ספגו העונה באירופה זה בדיוק מה שלא יהיה חסר להם בעונה הבאה, דבר שנמני לא יכל להגיד אשתקד.
2. סוף סוף יש שלד – במשך שנים אוהדי מכבי, אנשי תקשורת ואנשי מקצוע כאלו ואחרים טוענים שהבעיה של מכבי תל אביב היא העובדה שכל עונה בונים ומפרקים מחדש. העונה במכבי עשו הפוך. בניגוד ל-100 מיליון השקלים שנזרקו בעונה שעברה על סגל כמעט חדש, העונה הסתפקו בחיזוק נקודתי. למרות שלקרוא למה שעשה איווניר העונה חיזוק יהיה מצחיק, שכן רוב התוספות לסגל הגיעו בכלל ממחלקת הנוער הנהדרת של המועדון.
בגזרת שחקני הרכש, אלו שבאו מבחוץ ולא היו שייכים למכבי, אפשר למצוא את מוסא קונאטה, אלי זיזוב, גיא חיימוב, רוברטו פונצ'ץ, רפי דהן, דיא סבע ורחמים צ'קול. המחיר שלהם, אגב, נע סביב שני מיליון שקלים, יחדיו.
3. האריס מדוניאנין – השחקן אולי הכי מדובר של השנה שעברה איבד את מקומו אי שם במחזור השישי אחרי ההפסד בדרבי להפועל. אחד הכוכבים הכי גדולים שהגיעו לכאן בשנים האחרונות יובש על הספסל לאחר שנמני לא אהב לראות את חוסר ההשקעה שלו על הדשא. העונה האריס הוא אדם אחר.
אם כל משחקי הקבוצה העונה כשלו להראות זאת, הגיע המשחק מול בית"ר ואיתו גם ההבנה שבלי האריס אין למכבי שום סיכוי העונה לעשות משהו. זה לא רק שהוא רץ, הוא גם נותן מעצמו יותר, לוקח את המשחק עליו ולא נעלם. גם בקבוצה יודעים להגיד שמדובר בשחקן אחר, כזה שלוקח כל אימון ברצינות והשאיר את החובבנות שאפיינה אותו אשתקד בבית.
4. ריבוי סקוררים – הנתון הזה אולי יראה קצת מצחיק שכן בין הקבוצות מפרידים בסה"כ חמישה שערים, אך אם מסתכלים על גביע הטוטו והמשחקים באירופה עולה התמונה הברורה: לאיווניר יש יותר שחקנים שמסוגלים לשים את הכדור ברשת. בעונה שעברה אלו היו רק אלירן עטר והאריס מדוניאנין שהצליחו לעמוד במשימה הקשה של לשים את הכדור ברשת. פה ושם קולאוטי 'נדחף' יחד עם מאור בוזגלו ויובל אבידור, אך העול הגדול הוטל על אלירן והאריס.
לפני הפציעה של יצחקי, לאיווניר היו ארבעה חלוצים ששווים כל אחד שער במשחק. תוסיפו לכך את דור מיכה, אותו מדוניאנין וגם רפי דהן ומושיקו לוגסי שמהווים איום תמידי מחוץ לרחבה וקיבלתם מתכון בטוח לקבוצה שבטווח הארוך יכולה לייצר לעצמה יציבות.
אז מה לא השתנה: הקהל, אלירן עטר, הפציעות וחוסר היציבות
1. אלירן עטר – ההבדל בין אלירן עטר של העונה לבין אלירן עטר של העונה שעברה הוא בכמות השערים. וגם שם הההבדל זעום. הבעיה עם עטר היא אותה בעיה שהיתה גם בעונה שעברה וזה הרצון שלו לעשות הכל לבד. אלירן שחקן גדול, אין כזה שחקן בליגה, גם אין שחקן שזוכה לכל-כך הרבה אהבה, די עיוורת גם, מצד הקהל שלו ועדיין, זה אותו שחקן שבדקה שניה במקום לעצור כדור ולשים אותו ברשת, ינסה מספרת. או בדקה 80 במצב של 0:0 יחפש להעביר שלושה שחקנים ברחבה במקום למסור לחבר פנוי. זה משהו שבניגוד למדוניאנין, איווניר לא הצליח לשנות.
2. הפציעות – את העונה שעברה אבי נמני נאלץ לפתוח עם פציעה שלא מעט טוענים שגמרה כבר אז את הסיפור. ברק יצחקי, שחזר רק במחזור האחרון של אותה עונה, היה האבידה הגדולה של נמני. אך לא רק הוא, גם ניבאלדו ולאחר מכן הפציעות החוזרות ונשנות של עטר, מדוניאנין, פאביצ'ביץ' וגם אלברמן פגעו מאוד בניסיון הקבוצה לצמוח ולהתפתח. איווניר שהחל את העונה הזו עם סגל מלא ועמוס, נאלץ להעלות מול בית"ר ירושלים הרכב שמעולם לא שיחק ביחד. עם הגנה נמוכה שכוללת קשר אחורי ושלושה מגנים, קישור בלי השחקן הכי חשוב שלו ואילתורים בהפסקה כשצריך לשנות וכבר אי אפשר. הפציעות עדיין בעכריה של מכבי, זו של איווניר וזו של נמני.
3. חוסר היציבות – מחיר הצעירים החדשים הוא מחיר הרכש המפוצץ. לצד הצגות (אולימפיאקוס, פ.ס.ז', פאו, סכנין, אשדוד) מגיעות נפילות לא מוסברות (עכו, ק"ש, בני יהודה, בית"ר ירושלים). הקבוצות של מספרי שמונה הנערצים סובלות מאותה הבעיה וזו העונה השניה ברציפות, ההבדל הוא שזו של איווניר משלמת מחיר שבעונה הבאה כבר לא תצטרך לשלם אם לא יתבצע עוד זעזוע קיצוני.
4. הקהל – וזו הנקודה הכי צורמת. אותו קהל ששלח את אבי נמני הביתה במחזור ה-11, הוא אותו הקהל שהתנהג מול בית"ר בצורה מזעזעת למושיקו לוגסי (שהגיב בצורה מבישה), אותו קהל שבדקה ה-70 כבר התחיל לסנן לאיווניר שילך הביתה (הלו, הוא שלוש נקודות ממקום ראשון), אותו קהל שלא עזב לרגע את אורי כהן מהרגע שנכנס ואת עומר ורד במחצית השניה. במקום לחבק ולתת ביטחון, אוהדי מכבי מתעסקים בלהרוס. כל אחד הוא פפ גוארדיולה, והאוהד-מאמן הכי גרוע ביציע הוא מינימום ז'וזה מוריניו. במקום לתמוך, מרסקים. במקום לאמץ, זורקים. והקלות, אוי הקלות שבה מאמנים נשלחים לארוז את החפצים שלהם היא מדהימה.
ושיהיה ברור, לא מדובר בקהל כולו אלא בגושים מאוד ספציפיים שיודעים להשמיע את הקול שלהם נהדר. בכישלונות במיוחד. הם יושבים בעיקר בשערים 2 ו-13, איפה שהכי נוח לצעוק ולסנן הערות, איפה שהכי נוח לא לעודד. אלו אותם אוהדים שיצאו מהמשחק מול סטוק בדקה ה-60 מהמגרש כדי להספיק להגיע בזמן לנוקיה או לחימום בבית. אותם אוהדים שלא מבינים שקבוצה שעוברת תהליך לא יכולה להתחבר בין רגע לקבוצה של אליפות. אבי נמני הוא השחקן הכי גדול שיצא ממכבי תל אביב וגם היום הגושים האלו דואגים להראות בעיקר שנאה כלפיו. אותם גושים שכשהוא לא היה, ישבו בבית ולא באו למשחקים, אך דאגו לחטוף 11 אלף מנויים כשהוא חזר.
אז מי עדיפה?
ובסופו של יום, קווי המשבר של שתי המכבי דומים מאוד. וזו נקודת המפתח, הם רק דומים. למכבי החדשה יש עתיד, יש בסיס ובעיקר יש סבלנות. אבל היא צריכה לקבל קצת יותר מנהיגות מהאיש שעל הקווים.
אחת הביקורות הגדולות כלפי נמני בעונה שעברה היתה שדווקא אחרי ההפסדים המדוברים הוא שלח לתקשורת את יוסי מזרחי. נגד בית"ר איווניר חטא באותו המעשה ושלח את גדי כרמלי. לא הוא צריך לספק הסברים לתקשורת ולאוהדים, כמו שהוא לא צריך להיות זה שמככב בכל תמונות החגיגה של הקבוצה בסוף המשחקים.
איווניר, כמו נמני, טעה לא מעט בפתיחת העונה הזו אך יש לו הרבה זמן לתקן כי חרב הפיטורין לא מונחת על צווארו. כזכור, הפור על פיטוריו של נמני אשתקד נפל במחזור ה-16 אחרי התבוסה 0:3 למכבי חיפה וספק אם המקרה שוחזר גם הפעם בלי שאנחנו יודעים.
וזה הדבר המדהים בכדורגל. מבחינת דפי הסטטיסטיקה, מכבי תל אביב במודל העכשווי שלה רחוקה רק שלוש נקודות מהמקום בו לוקחים אליפות. ניצחונות בשני המחזורים הקרובים יעשו את העבודה, אך גם אם לא, הפער עדיין לא יהיה גדול מדי. בין העונה הזו לעונה שעברה מפרידה נקודה אחת. כנראה שזה הקו הדק בין הצלחה לכישלון, אך הוא במקרה של איווניר נראה עוד רחוק.
ולסיכום, אין דרך טובה יותר לסכם את הכתבה הזו מהדרך בה בחר אייל ברקוביץ' להגדיר זאת בטור האישי שלו ל-ONE לאחר המשחק, שם ציין כי מכבי בדרך הנכונה וגם אם האליפות לא תגיע בעונה הזו, היא תגיע בעונה הבאה. מעניין אם הבוס בקנדה חושב כך גם, מה שכן, סיכוי גבוה שאת התשובה לכך נדע כבר אחרי הדרבי.
