שריקת הסיום לעונת הכדורגל 2010/2011 נתנה את האות לסיכום אחת העונות החלשות שהיו לנו בשנים האחרונות. עונה שמה שנזכור ממנה הוא בעיקר לכלוכים, אי כבוד לסמלים, בית דין שהחליט שקהל באצטדיון כדורגל הוא אלמנט די מיותר, בעלים שלא מכבדים את עצמם ולא את המאמנים שלהם ובעיקר חולאים שהוצפו ועלו במצב לא טוב של הענף הכי פופולארי בישראל.
אם נשאל כל ראש קבוצה באשר הוא את השאלה "מה הוא יזכור מהעונה שחלפה", מלבד יענקל'ה שחר שיחייך חיוך גדול, כל השאר ינועו על הכיסא שלהם בחוסר נוחות. ההתאחדות לכדורגל ניסתה להפוך את הליגה לאטרקטיבית וקיבלה "אש" ומלבד הבלחה של הפועל ת"א באירופה, גם ניסיונות לגבור על הגויים מעבר לים לא צלח ואף היה די מביך. רק שה"קינוח" נגד לטביה לא ייגמר כך.
אלופה יש, מחזיקת גביע באשר היא תהיה ראויה (או דאבל נהדר לאלישע אחרי העונה שעברה או גביע 'פיצוי' להפועל על עונה טובה) אבל מבט מפוכח על העונה שחלפה לא מבשרת את בוא האביב. השאלה הגדולה היא האם נלמד ממנה משהו או שזו רק ההתחלה למציאות עגומה עוד יותר.
הבעיה היא שספק אם אנחנו לומדים מעונות קודמות וקרוב לוודאי שהמציאות תימשך. מה לעשות שבעבר היו עונשי רדיוסים ומשחקי ללא קהל והעונה בית הדין "שידרג" את העונשים שלו להרחקות של שחקני נבחרת לקבוצות שלה. מה לעשות שהקיזוז הלא הוגן עורר כאוס גדול בעונה שעברה והעונה הוא המשיך ומה לעשות שהניהול הנהדר הגיע לשיאו העונה עם מאמנים מושפלים בכל הזדמנות והשכחה הגדולה מסמלים. העיקר שכולם מחייכים.
אדוני השופט
ארבעה עונשים של משחק ללא קהל בעונה. זה העונשים שרק מכבי ת"א קיבלה פעם אחר פעם בבית הדין. נוסיף לכך את סגירת בלומפילד במשחק הביתי הראשון של הפועל ת"א נגד אשקלון וההגעה הקבועה של ראשי בית"ר ירושלים לבית הדין וקיבלנו מספרים מרשימים.
בעונה שחלפה נשבר שיא של כל הזמנים בנוגע לעונשים שקבוצות ספגו בבית הדין. כל באי קניון איילון בר"ג התרגלו כבר שביום רביעי אין חניה ליד האצטדיון כי נציגי חצי מקבוצות מליגת העל מגיעים לבית הדין להיענש על קריאות גזעניות, זריקת חפצים, התפרעויות וכל מיני ירקות.
הכדורגל הישראלי הלך למהלך של הוצאת השוטרים מהיציעים, מהלך שעל הנייר נראה מבורך אבל בפועל הביא למראות הקשים של אוהדי בית"ר ירושלים מתפרעים אחרי הפסד לבני יהודה ומתקוטטים עם שוטרים, שלטי ברזל נזרקים מהיציע באשדוד לעבר הקוון אורן בורנשטיין ומנהג קבוע בכל דרבי של זריקת חפצים מיציע ליציע.
הניתוח הצליח אבל החולה כבר מזמן לא איתנו. המאבטחים החביבים (כינוי ראוי לאנשים בגילאי פנסיה שהגיעו להשלים הכנסה באצטדיונים) לא עצרו את נציגי הקומץ בכל מגרש, יושבי הראש הביטו בעיניים נוגות ליציע ללא מושג מה לעשות ולמרבה האירוניה הם אלו שנענשו בצורה קשה בבית הדין. על זה נאמר: "רכשת אבטחה במאות אלפי שקלים, המאבטחים כשלו במילוי תפקידם ואתה גם תיקנס בבית הדין".
המהפכה השיפוטית שכולם מבקשים אינה קרובה אפילו וקרוב לוודאי שאותם דיינים מושמצים, שכולם עדיין ממתינים לראותם באחד ממשחקי הליגה, ימשיכו להעניש ללא היכר את הקבוצות. יש קהל שעדיין מאמין בכדורגל הישראלי? בית הדין ידאג לסגור אצטדיונים.
משחק הכיסאות
כשיו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, הוביל מהלך להגדיל את ליגת העל, הוא חשב על הפריפריות. קרית שמונה, עכו, באר שבע הצטרפו לליגת העל והכדורגל הוא של כ-ו-ל-ם. הבעיה: העלאת הקבוצות העלתה כמה וכמה מועדונים שכל קשר בינם לבין ניהול תקין נראה דימיוני. סיגר בפה, גרון צרוד מצעקות מהיציע ושיטת "חבר מביא חבר".שלומי דורה פוטר מר"ג והגיע לבני סכנין כמאמן החמישי שלה העונה ונשאר בליגה. יובל נעים החל בסכנין, הציל את הפועל פ"ת ונזרק מהמועדון, גיא עזורי פוטר בלי לדעת שהוא פוטר ואלי מחפוד, שבכלל החל בפ"ת, ירד ליגה עם אשקלון. מבולבלים? האמת, משועשעים.
העונה הבוסים של הקבוצות החליטו לקבל לרדת מיציע הכבוד, להפשיל שרוולים, לרדת לספסל ולנסות להגשים את חלומם לאמן. מעמד המאמנים ירד לשפל חסר תקדים והכל התנקז, איך לא, לארבע הקבוצות שנעלו את הטבלה. יש רצון אבל אין יכולת. משחק הכיסאות של המאמנים לוו בהשפלות מצד בעלי הקבוצות, מה שאולי מביא גם את לוזון לחשוב: "16 קבוצות, בשביל מה היינו צריכים את זה?".
"תזכירו לי איך קוראים להוא שהביא לנו תארים..."
הדבר שאולי הכי ייזכר בעונה שחלפה הוא הסמלים. רגע, אין כבר סמלים בכדורגל. אז לא ממש משנה. שני מספרי 8 הכי גדולים של מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, אבי נמני ואורי מלמיליאן, נשכחו כלא היו. האוהדים הצהובים באשר הם, היו חלוקים בדעתם ואלו שחלמו להוביל את המועדון בו הם גדלו קדימה, כבר לא יחזרו.סיבות העזיבה של נמני ומלמיליאן את המועדון שלהם יכולות להיות מוצדקת, אבל הזיכרון הקולקטיבי הקצר של אוהדי הכדורגל מביא למצב חמוץ מאוד עבור הרומנטיקנים של הכדורגל.
הדקה ה-90 בבלומפילד במשחק בין מכבי ת"א למכבי נתניה, כשחלק מהאוהדים הצהובים שרו לנמני וחלק שרקו נגד, המשיך שגם הסמל הכי גדול הוא למעשה לא הכי גדול. נמני לא הצליח במכבי ואורי לא הצליח בבית"ר. אבל בעולם הולך ונעלם של סמלים, העונה החולפת היתה החותמת שאין דבר כזה יותר בכדורגל הישראלי. אבוקסיס וקטן, ראו הוזהרתם. חבל מאוד שאותם ילדים שקוראים לעצמם "השחקן ה-15" או ה"שמולטראס" לא יודעים מה אנשים כמו נמני עשו עבור המועדון שלהם. מזל שיש ויקיפדיה.
הכדורגל שלנו ניצב בעונה הבאה עלינו לטובה במבחן חשוב מאוד, מבחן הקהל: ההתאחדות תחליט תוך שבועיים על עתיד הקיזוז, שהוא אולי סלע המחלוקת הגדול ביותר בין האוהדים להתאחדות. שתיים מקבוצות הדגל שלנו על סף פשיטת רגל ניהולית (הפועל ובית"ר) ומכבי חיפה ומכבי ת"א יהיו חייבות להצליח באירופה כדי שלא נאבד נציגות בליגה האירופית.
מה שנותר הוא לקוות שה"שכונה" שאפיינה יותר מדי קבוצות בליגה תסתיים, תהליך הפרידה ממגרשים רעועים ימשיך (עד מתי "הקופסא"?) ושגם הקודקודים שלנו ילמדו מהטובים ביותר אי שם באירופה. אנחנו לא קרובים להיות "הליגה השישית בטיבה", אבל בקצב הזה רק שלא נגיע למצב שאנחנו "הליגה השישים בטיבה".
