פשוט לא להאמין. רק ב-20:50, כשמכבי חיפה והפועל תל-אביב יחלו לשחק על כר הדשא באצטדיון ר"ג במטרה לזכות בגביע המדינה בסיום, יהיה זה המפגש הראשון במפעל הזה אי פעם בין שתיים מהגדולות ביותר בכדורגל הישראלי בכל הזמנים, ושתי הגדולות שלו במאה העשרים ואחת.
במשך 61 שנים תמימות מאז קום המדינה עלו הפועל וחיפה ל-26 גמרים יחדיו, אך לעולם לא זו מול זו. מחפשים הקבלה מהעולם? גמר המונדיאל ב-2002 הפגיש בין ברזיל לבין גרמניה והיה המפגש הראשון בין השתיים אי פעם בטורניר גביע העולם. לא בתים, לא שלבי הכרעה ולא גמר. למרות שהופיעו ב-12 גמרים מתוך ה-16 שקדמו לגמר 2002, לעולם לא פגשו הנבחרות אחת את השניה במעמד הזה. מי מהחלוצים ירוץ להסתפר כמו רונאלדו?
ברזיל לא תהיה פה וגם לא גרמניה, אבל אין ספק ש-40,000 הצופים באצטדיון, שמיהרו לרכוש כרטיסים ויצרו טירוף סביב הגמר, כמוהו לא זכור כבר שנים, יכולים לפתח ציפיות, ובצדק. הכדורגל הישראלי צריך את הגמר הזה, גמר בין שתי המובילות שלו, כדי למתג את עצמו מחדש לאור ההתנהלות סביבו בעונה החולפת, שעסקה יותר במסביב מאשר במה שקורה על הדשא.
חיפה והפועל מגיעות למשחק בצורה כל כך שונה, אבל טבעו של גמר הוא כזה. 90 דקות (120 דקות או פנדלים למחמירים) בהן אין פייבוריטיים, אין חשיבות למצב הרוח ולאווירה, אין משמעות לפציעה כזו או אחרת. מי שנמצא, נמצא כי הוא מספיק טוב ומסוגל להביא למאמנים, להנהלה ובמיוחד לקהל את מבוקשם – הגביע.
חיוכים בחיפה, חיכוכים בהפועל
שתי הקבוצות מגיעות למשחק ממקום שונה לגמרי. בחיפה האווירה מעולם לא היתה טובה יותר. האליפות הובטחה מחזור לפני סיום העונה, 'הקוף' שנקרא הפועל ת"א ירד מהגב אחרי כשנתיים עם ניצחון משכנע במאני-טיים, ולמעט גולסה המוצהב ועותמאן שגמר את העונה, כל השחקנים כשירים.
אם כל זה לא מספיק, הבוס יענק'לה שחר משרה שקט תעשייתי סביב המועדון, שכל מקום עבודה היה מקנא בו. הקהל הירוק תומך בשחקניו כמעט בעיניים עצומות, ולראייה המהירות שהם סיימו את 20,000 הכרטיסים שהוקצו להם.
בצד האדום, תוהו ובוהו. הליך ה-'במבי' הפך לפופולארי ביציעע בלומפילד יותר מהצבע האדום ואי הבהירות לגבי העתיד, הן בצד הבעלים, הן בצד המאמנים והן בצד השחקנים, פשוט חוצה גבולות. גוטמן כבר מצוטט כאומר: "אעזוב לחו"ל או שאקח שנת חופש", זהבי מוחלף כאקט חינוכי ומתלונן ש-"צריכים להודות לי על מה שנתתי לקבוצה", וגילי ורמוט מעדיף לעבור ניתוח ולהבטיח את עתידו הבריאותי במקום להילחם על התארים.
כמעט כל שחקן הרכב בהפועל ת"א מוזכר כמועמד לצאת לאירופה בתום העונה, בית המשפט יהיה זה שיכריע, כנראה, מי מבין השניים, אלי טביב ומוני הראל, יהיה רשאי לחתום על החוזים החדשים ולנהל מו"מ מול הקבוצות שחושקות בשחקנים האדומים.
העתיד: בחיפה מגדלים, להפועל בורחים
ערן זהבי לפאלרמו, איתי שכטר לווסט ברומיץ' או לליגה הגרמנית, וינסנט אניימה לדאבליסטית הצרפתית, ליל, בן שהר מסיים חוזה כמושאל, דני בונדר לרוסיה. זוהי, עושה רושם, רק חלק מרשימת הייצוא של הפועל ת"א לאירופה בקיץ הקרוב.
אניימה הספיק לריב באימון עם אוהדי הקבוצה שחשדו שהוא עושה 'דווקא' כשהוא לא משחק, זהבי הספיק לריב עם גוטמן בדרבי האחרון, אמו של בן שהר הספיקה לריב עם כל מי שאפשר בהפועל ת"א ומשכטר כמעט שכחו כבר בחודורוב. אחרי עונה קסומה עם דאבל מדהים, בהפועל מתחילים להבין שצריך לבנות מחדש.
ובבניה, אין טובים יותר ממכבי חיפה. מה שקורה במחלקת הנוער בכפר גלים בשנים האחרונות, פשוט ראוי להערצה. אם בימים שבין יניב קטן לדקל קינן (הבדל של ארבע שנים כמעט) חיפה התעסקה בעיקר ברכש, אזי שמאז הדברים השתנו.
בירם כיאל, מוחמד גדיר, שי מימון, אמיר אדרי, טאלב טוואטחה, אייל גולסה וכעת גם תומר חמד, הם תוצר מופלא של מחלקה מסודרת, שהוקמה כדי לייצר שחקנים לקבוצה הבוגרת, ועושה זאת בצורה המושלמת. בחיפה רגועים – גם אם יילך שחקן או שניים, תמיד אפשר להקפיץ מישהו מהנוער.
האדומים רגילים לזכות, הירוקים לבכות. בגביע
למרות שזכתה באליפות אחרי אליפות מאז תחילת שנות ה-2000, למכבי חיפה יש מחסום של ממש במשחקי הגביע. 0. זה מספר הגביעי הירוק מאז שנת 1998, זמן בו הצליחו הירוקים לזכות ב-7 אליפויות ולהוכיח עליונות של ממש.
על דאבל, אין בכלל מה לדבר. 20 שנה מחכים בכרמל לחגיגות התואר הכפול, מאז ה-1:3 המתוק על הפועל פ"ת, בימים בהם ברקוביץ', עטר ובנין היו בתחילת דרכם. לפני שנתיים, מחזור אחד לסיום העונה, הבטיחה מכבי חיפה את האליפות עם 0:2 בנתניה, אך רגע לפני הבטחת הדאבל כשלה בגמר והפסידה לבית"ר. מוכר למישהו ניצחון 0:2 מחזור אחד לסיום והבטחת האליפות?
בשונה מחיפה, הפועל ת"א הפכה לבת בית באצטדיון ר"ג במעמד הגמר. מאז אותו גביע אחרון של הירוקים, הספיקו האדומים לחגוג חמישה גביעי מדינה, ופעם נוספת להפסיד לבית"ר ירושלים לאחר דו קרב מהנקודה הלבנה.
ודאבל? גם בזה הפועל כבר מומחית. שתי אליפויות בלבד יש לאדומים ב-20 השנים האחרונות, ובשניהם חגגו השחקנים דאבל בסיום העונה במה שתמיד עוזר להוכיח עליונות רשמית על פני יתר הקבוצות.
שלב השאלה הזהה: גוטמן ואלישע לאן?
עם כל השוני בין שני המאמנים, בנוגע לעתידם, לפחות כלפי החוץ, סימן השאלה זהה. אלי גוטמן, נכון לעכשיו, לא ימשיך בהפועל ת"א וינסה את מזלו מעבר לים, כמו לא מעט מחניכיו.
עזיבת גוטמן תהא עוד נדבך בפירוקה של השושלת הקצרצרה שנבנתה בחודורוב, אך יותר מכך, קשה להבין האם מאמן האדומים רוצה להתקדם וראוי לכך בעקבות ההצלחה בשנה שעברה בליגה ובליגה האירופית וההצלחה החלקית בליגת האלופות העונה, או שהוא פשוט רוצה לברוח מסכסוך הבעלים הבלתי פוסק.
גם מאמן חיפה, אלישע לוי, עדיין לא חתום לעונה הבאה. אלישע שהגיע לירוקים כמעט ללא ציפיות, זכה באליפות כבר בעונתו הראשונה, איבד אותה בשנה שלאחר מכן, דווקא בשנה שנפתחה עם ציפיות לשמירה על התואר, והחזיר אותה השנה, שוב, כמעט ללא ציפיות.
יכול להיות שזה מה שמונע מיענק'לה שחר להחתים את המאמן על החוזה? קשה להאמין. עושה רושם שכל ההמתנה בחיפה היא רק עניין פורמלי, ושהבוס הירוק שומר על מתח גבוה לקראת שלבי ההכרעה. אליפות זה כבר הביא לו.
