מיכאל קלמן זכרונו לברכה היה אמור להיות אחד מהכישרונות הגדולים שצמחו בכדורגל הישראלי. האהבה הראשונה של מיכאל מגיל צעיר הייתה הכדורגל. את דרכו בעולם זה החל מיכאל בביה"ס לכדורגל של הפועל עכו, מהר מאוד זיהו את הפוטנציאל הטמון בו והקפיצו אותו שנתונים בגיל על מנת שישחק ברמה המתאימה לו.
החלומות היו גדולים, הציפיות הרקיעו שחקים והמטרות היו ברורות, אבל, מחלה קשה קטעה את החלום ואת חייו של קלמן שנפטר כשהיה בן 29 בלבד. לפני ה-2:2 העונה בגביע הטוטו בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב, התקיימה דקת דומיה לזכר קלמן ששיחק במחלקות הצעירות של האדומים. אחיו, ליעד, אוהד מושבע של מכבי ת"א, דאג להנציח את זכרו עם דקת הדומייה במשחק והיו אלה האוהדים הצהובים שהניפו את השלט: "מיכאל קלמן, ז"ל".
"אנחנו מנסים להנציח את זכרו ולהתחלה, עמדנו דקת דומיה בדרבי. בנוסף, יש תכנון מצד הכח עמידר ר"ג שאחת מקבוצות מחלקת הנוער תיקרא על שמו וכנראה יאורגן טורניר לזכרו בסוכות. אני יכול להבטיח שנמצא את הדרכים הכי ראויות לעשות להנציח את זכרו", סיפר ליעד בן ה-23 והוסיף: "יש דבר אחד שאני רוצה שהוא יאמר לי. אני רוצה לדעת שהוא במקום טוב יותר עכשיו ושהוא כבר לא סובל. שנינו ידענו כמה אהבנו אחד את השני וכמה היינו מחוברים בנשמה".
"כשהוא בעט מ-30 מטרים לחיבורים, הבנתי במי מדובר"
בגיל 14 נוצר הקשר הראשוני עם הפועל תל אביב. מיכאל, שהיה נער צעיר, התגורר בצפון, במושב בוסתן הגליל. בעקבות התעניינותה של הפועל וחלומו של אביו לראות את בנו לובש את המדים האדומים עזב מיכאל את הבית ועבר להתגורר בפנימיית "הכפר הירוק" על מנת להגשים את חלומו ככדורגלן. בעקבות גילו הצעיר ועקב קשיי הסתגלות לחיים בפנימייה, בעצה אחת עם אביו החליט מיכאל לחזור לבית החם בצפון, אך לא ויתר על חלומו הגדול.
כאשר חזר מיכאל הבייתה הוא צורף למחלקת הנוער של הפועל חיפה והחל לשחק בקבוצת נערים ג' של המועדון תחת ניצוחו של המאמן, אורי גרופר. "הוא תופקד כקשר אחורי והיה מצוין, הוא היה בנוי לתלפיות וכל תיקול עם שחקן יריב היה קרב אבוד לשחקן שמולו", אמרו במשפחתו. מעבר לעבודת ההגנה וההנהגה על המגרש היו למיכאל מספרים מרשימים גם בהתקפה כאשר באותה עונה ששב, סיים כמלך השערים והבישולים של הקבוצה ונבחר למצטיין. גם אחרי שעלה לקבוצת נערים ב' הוא הוא שמר על יכולת מצויינת, סיים שוב כמלך השערים והבישולים של הקבוצה ושוב נבחר לשחקן העונה.
מאמן הפועל טבריה בימים אלו, אלדד שביט, שבצעירותו שיחק עם קלמן בהפועל חיפה באותם הימים סיפר: "הוא היה מנהיג וחבר שתמיד כיף לצחוק אותו. צפו לו עתיד גדול. היו לו הרבה מאוד חברים והייתה לו שמחת חיים. נחרט לי בזיכרון משחק מול נתניה בנערים, המאמן החליט שאהיה באגף ומיכאל ישחק באמצע. כעסתי שהמאמן העדיף אותו באמצע אבל אחרי שהוא לקח כדור ובעט מ-30 מטרים לחיבורים, הבנתי".
ב-1997 החלו זימונים לנבחרת הנערים של ישראל. מיכאל עבר שלב אחר שלב בגיבוש הסגל, שרד את שלל הניפויים של מי שהיה אמון על הנבחרות הצעירות, נחום סטלמך ז"ל ולקראת סיום העונה נבחר לקפטן הנבחרת אשר כללה שחקנים כגון: טל בן חיים, אלי ביטון, רביד גזל ועוד. "הוא היה שחקן מוכשר, מנהיג בנבחרת הנערים, בחור נהדר שאהב לצחוק", סיפר שחקנה של ק"ש, רביד גזל.
לקראת תום העונה החלו גישושים מצד הפועל ת"א שרצתה להחזיר לשורותיה את קלמן. במהלך נסיעה עם נבחרת הנערים לצרפת הגיעה הצעה רשמית לאביו מהפועל וממועדון הפאר ההולנדי, איינדהובן. מיכאל ואביו החליטו על מעבר להפועל. הבעלים דאז של הפועל חיפה, רובי שפירא ז"ל הבין איזה יהלום נמצא באמתחתו, ניסה להערים קשיים על המעבר, אך הבין שאי אפשר למנוע מהילד את החלום ושיחרר אותו.
הלקחים מהפעם הקודמות הופקו והפעם הוחלט להעביר את כל המשפחה לאזור המרכז כדי שלמיכאל יהיו את כל הכלים להצליח. השוער, גליל בן שנן, נזכר: "היו לו את כל הנתונים להגיע רחוק, אני זוכר שהקבוצה העבירה את כל המשפחה שלו מהצפון למרכז כדי שהוא יתקדם אבל אז הכל נעצר".
משהו אוכל אותו מבפנים
בתחילת עונת 1997/8 התלונן מיכאל בפני אביו, יהודה, כי הוא לא מרגיש טוב: "משהו אוכל אותי מבפנים", אמר. האב שחשש כי בנו הפך יהיר בעקבות כתבות בעיתונים, סכומי הכסף הגדולים שהושקעו בו ועצם מעמדו כקפטן נבחרת ישראל נזף במיכאל ודרש ממנו להצדיק את התקוות התלויות בו.
במהלך משחקי ההכנה לעונה התמוטט מיכאל לאחר כרבע שעה של משחק. הנער הובהל לביה"ח איכילוב בת"א ושם התקשו מאוד לעלות על הבעיה. מיכאל רזה 17 ק"ג בתוך שלושה שבועות והרופאים היו אובדי עצות בנוגע לתסמינים שהופיעו אצלו. "ממש לפני תקופת הנוער הוא חלה במחלה הקשה וכבר אז הייתה תקופה שהוא לא שיחק. הוא שמר את זה בתוך תוכו ולא סיפר להרבה אנשים. הוא ניסה לחזור לשחק אבל המחלה לא אפשרה לו", נזכר גזל.
לאחר תקופת אשפוז ממושכת הודיעו הרופאים שמיכאל חלה ב-"ווגנר גרנולומטוזיס", מחלה נדירה מאוד כאשר רק כ-10 אנשים מתוך מיליון חולים בה בשנה בעולם. המחלה הקטלנית פגעה בכל איבריו הפנימיים של מיכאל, שינתה את חזותו החיצונית ולאחר שנה של טיפולים קשים חזר למגרשים בתחילת עונתו הראשונה בנוער. מיכאל של אחרי המחלה לא היה דומה לשחקן הבריא. המחלה פגעה בעיקר בריאה הימינית שלו והקשתה עליו מאוד בכל הקשור למאמץ הפיזי. בעצה אחת עם מאמנו עדי זלצר, הורד מיכאל לתפקיד הבלם האחורי.
למרות המחלה והקושי להתמודד איתה לא סיפר קלמן את שעבר, לא ביקש הנחות מהמאמן ועבד קשה כמו כולם. לפרקים, בשתי עונותיו בנוער, הזכיר מיכאל במעט את השחקן המצוין שהיה והתקוות שתלו בו, אך הוא התקשה להציג את יכולתו הטובה. מאמן עמישב פ''ת, אוהד בוזגלו, סיפר: "מיכה היה הקפטן שלנו - שחקן גרזן, נושא הדגל מבחינתי. הוא סימל עבורי את נבחרת הנערים של אז. שיחקנו יחד גם בהפועל אבל בשל המחלה, זה לא היה אותו מיכה קלמן".
מיכאל נסה להמשיך ולשחק כדורגל, הוא נדד בין הפועל כפ"ס, הפועל חיפה, הפועל מרמורק, מכבי יבנה והכח ר"ג. בגיל 23 החליט השחקן בעצה אחת עם משפחתו ורופאיו לתלות את הנעליים בגיל כל כך צעיר מכיוון שהריאה חדלה מלתפקד. מיכאל עבר שנים של ייסורים, טיפולים, אישפוזים וניסיונות להתגבר על המחלה מבלי לספר לסובבים אותו על כאביו הרבים. הוא עבד בחברת החשמל בעבודה פיזית ומעולם לא ביקש הקלות בעבודה. לאורך כל תקופת המחלה ליוו אותו בצורה הדוקה הוריו, אורלי ויהודה, ואחיו - שמעון וליעד.
בגיל 25 מצא מיכאל את אהבת חייו - יפעת שבתאי. השניים התחתנו ובאוקטובר 2010 הביאו לעולם את בנם הבכור, עומר. המחלה החלה בנסיגה קלה ואפשרה לו לנסות לחיות חיים רגילים עד כמה שאפשר בהתאם למגבלות ולמצב גופו. "השנה האחרונה הייתה המאושרת בחייו - עומר, הבן שלנו, נולד. כל חייו הוא חיכה לרגע שהוא יהיה אבא וזה הגיע. הוא אהב את בנו אהבת אמת אין סופית, וכל יומו סבב סביבו. הוא הרגיש שחייו עלו על התלם עליו חלם", אמרה יפעת.
במקביל לא ויתר מיכאל על החלום להיות חלק מהכדורגל ועבר קורס מאמנים. הוא אימן ארבע שנים במחלקת הנוער של הכח עמידר ר"ג. "נפגשנו בהשתלמויות השונות של המאמנים. ראיתי אותו אחרי המחלה ופעם בכמה זמן היינו מחליפים חוויות. הוא היה בחור משכמו ומעלה שכל הזמן אוהב ורוצה לעזור. מיכה היה קפטן חזק וחסון עוד לפני המחלה, ככה זוכרים אותו כולם אבל אני זוכר אותו גם אחרי הפרישה", אמר בוזגלו.
"הגעגועים הורגים, הבדידות חונקת"
ב-29 ביוני 2011, עקב הדרדרות במצבו, נכנס קלמן לניתוח לכריתת הריאה הימנית מגופו. מצבו הדרדר עוד באותו הלילה והריאה הבריאה חדלה מלעבוד, הרופאים נאבקו שעות ארוכות על מנת להציל את חייו ומיכאל הצליח להתגבר גם על המכשול הזה כאשר לאחר ארבעה ימים התעורר. "הוא פחד מאוד מהניתוח ובחדרי חדרים היה אומר לי שהוא לא יעבור אותו. הוא כתב מכתבי פרידה למשפחתו, לי, ולעומר בנו. הוא נפרד מכולם. הוא ידע. אך יחד עם זאת קיווה בכל ליבו שגם על המכשול הזה יתגבר", סיפרה יפעת.
"הדעה הרווחת הייתה שהוא עבר את המחלה ויצא מזה, הוא נתן לכולם את התחושה שהוא כבר יצא מזה והכל בסדר. מבחינת פוטנציאל ללא ספק הוא יכול היה להגיע רחוק מאוד. היה מזכיר במשחק שלו את בירם כיאל, תמיר כהן – קשר אחורי ללא פשרות", סיפר בוזגלו.
מצבו של מיכאל לאורך כל תקופת האישפוז בביה"ח בילינסון היה קריטי, כאשר רוב הזמן הוא היה מורדם ומונשם. מיכאל נאבק על חייו ובניגוד לתחזיות הרופאים הוא התאושש והתגבר על כל מכשול שעמד בדרכו לאורך תקופת האישפוז. רופאיו לא האמינו וטענו שאדם אחר במצבו, בהתחשב במה שעבר, מזמן כבר לא היה שורד.
ב-17 ביולי 2011 חלה שוב הדרדרות קשה מאוד במצב ודווקא לאחר מספר ימים בהם היה עירני ותיקשר עם הסביבה הורדם מיכאל שוב - ויותר לא התעורר. ב-24 ביולי 2011 בשעה 11:30 התפוצצה הריאה הבריאה שנותרה בגופו של מיכאל ולרופאים לא נותר דבר מלבד לקבוע את מותו. אחרי 13 שנה, הגיע לסיומו המאבק ההירואי של מיכאל קלמן.
"הייתי רוצה לומר לו שאני מעריץ את הנחישות והעקשנות שלו, שנתנו לו הרבה כח בשנים האחרונות בהן הוא כל כך סבל. הוא הצליח להרים את הראש למרות הכאב, ולתפקד כאילו היה אדם בריא. בזיכרון שלי הוא יישאר כילד יפה וצעיר, שהספיק בכל כך במעט זמן ליצור כל כך הרבה דברים משמעותיים, אנחנו אוהבים אותו עד כלות", סיפר בצער רב, אביו יהודה.
"קמתי בוקר אחד וקראתי שמיכאל קלמן, מאמן קבוצת ילדים בהכח ר"ג נפטר. קפאתי במקום. עשיתי טלפונים לחברים וכולנו קיבלנו את זה בתדהמה. רצינו לשמוע שזה לא מיכאל שלנו. עברה בי צמרמורת, הייתי על סף דמעות אחרי שסיפרו לי שיש לו ילד בן שנה, זה מאוד כאב. ראיתי בשבעה את האלבום שלו ונזכרתי בהמון דברים שחווינו יחד. קשה לעכל את זה שמיכה לא בין החיים, סיפר אלדד שביט.
מיכאל תמיד שמר על האופטימיות והחיוך, אף פעם לא הסכים לוותר או שיוותרו לו בגלל המצב. הבחור הוכיח לכולם שהרצון להישאר בחיים גדול יותר מהכל. הוא השאיר אחריו מורשת אדירה של מלחמה על החיים, הורים - צמד אחים, אישה ואת דור העתיד שחלומו של מיכאל היה לראות אותו משחק כדורגל, עומר בן ה-10 חודשים.
"הגעגועים הורגים, הבדידות חונקת. עומר שלנו לא מודע לכל הקורה סביבו וכך הוא מצליח לטשטש מעט את הכאב, אך ככל שהשמחה גדולה מגיע מיד הבכי הגדול על כך שמיכאל מפספס את כל זה. אין נחמה בשום מקום. הדבר האחרון שהייתי רוצה לומר לו הוא שאני גאה בו. הוא האדם הכי חזק ומעורר השראה שאני מכירה ואכיר. כשהייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו הוא היה עונה לי 'את לא באמת מתכוונת לזה' - אז עכשיו הייתי אומרת לו שהוא לא מבין כמה אני אוהבת אותו. שהוא היה כמו אוויר לנשימה בשבילי ועכשיו יש לי חנק תמידי בגרון. אני ומשפחתו לוקחים את זה על עצמנו - להראות לעולם מי הוא היה ואיזו אגדה העולם פספס", אמרה יפעת. מיכאל קלמן, 4.2.82 - 24.7.11, יהי זכרו ברוך.
