זה מתחיל כמו באגדות. האישה בשמלה שחלמה עליה שנים, יורה לכל עבר שהשיגה את האביר על הסוס הלבן, הוא שראה חליפות טוקסידו רק בחלוקת האוסקר או כשמסי בא לקחת כל שנה את נעל הזהב (לא כדאי להפסיק להטריד אותו כל שנה, שיתנו לו שלוש שנים מראש, בכל מקרה התחרות היא על המקום השני) יורה לכל עבר כשהוא ידע מהרגע הראשון שזו האישה של חייו.
והאגדה חוצה גבולות, בשבוע חלומי בירח הדבש – שם רק יום העצמאות יכול להתחרות בזיקוקים באוויר. מי יכול להאמין שחגיגות יום העצמאות מסתיימות עם כעסים, עורכי דין וסיפור האגדות הקצר-ארוך מסתיים במדרגות הרבנות.
לא מצאתי דימוי טוב יותר מאשר עולם הזוגיות ליחסי בעלים ומאמן, שם מתחיל סיפור האהבה בסופרלטיבים הדדיים כמו: "הבאתי את המאמן הנכון בזמן הנכון", "רציתי אותו כבר הרבה שנים", "זה בדיוק מה שהקבוצה צריכה", "אני רוצה שהשידוך הזה יהיה להרבה שנים".
והאביר (המאמן) לא נשאר חייב "הגשמתי חלום", "אני בטוח שנשתף פעולה הרבה שנים ויחד נגיע להישגים", "אני מחכה כבר לאימון הראשון".
וירח הדבש שלנו המאמנים הוא כמובן מחנה האימונים בחו"ל, שם תורם של השחקנים לדבר: "המחנה הכי טוב שעברנו", "לא היתה אף פעם אווירה כזו בקבוצה", "התגבשנו, התחברנו, חזרנו הרבה יותר טובים ואנחנו מחכים שהליגה כבר תתחיל".
והאידיליה הזו מסתיימת לרוב או בשיחת טלפון (עכשיו במודה זה מחו"ל) או במשחק הרמזים והמקורבים מי ימצמץ ראשון, כי בכל זאת מדובר בכסף ובמקרים מיוחדים גם בבוררויות (מי כמוני יודע).
כמה נכתב ונאמר על עולם האימון, מהלחצים (גם במגרש וגם בלב) ועד ההתמודדות מול התקשורת ומול הקהל. מאמנים רבים רואים עצמם כמזוכיסטים, אבל לבסוף האהבה לכדורגל ולריגוש היוצא דופן מחזירה את כולם לעוד מסיבת עיתונאים.
לבסוף ההתמודדות החשובה מכל היא עם הבעלים, זוהי מערכת יחסים מורכבת שצריכה להתנהל בתבונה ובכבוד הדדי. אין לי ספק שהמאמן חייב לתת לבעלים תחושה של שיתוף מלא ושייכות. לא בושה להתייעץ (זה כוח בעיניי ולא חולשה) ובקיצור שהבעלים שמוציא בדר"כ הרבה כסף מכיסו ירגיש כיף להגיע לאימונים ולמשחקים ושהוא חלק מרכזי בכל ה"שואו" שנקרא קבוצת כדורגל.
הבעלים מצידו חייב לתת למאמן את התחושה שהוא מעריך ומכבד אותו מבחינה מקצועית וכאדם ושומר על כבודו המקצועי לאורך כל הדרך, ומנסה לתת למאמן שלו את כל הכלים מלבד כסף כדי להתמודד עם כל הקשיים.
ברור לכולנו שכשיש הצלחות האהבה בשמיים, הסופרלטיבים עפים לכל עבר אבל המבחן האמיתי נמדד בעת משבר. כמעט אין קבוצה בעולם שאינה עוברת משבר/ים במהלך עונה. ופה יש למערכת היחסים בין הבעלים למאמן משקל כבד כי באותו חודש\ים שהכל הולך הפוך (וזה קורה לכולם) המאמן שבאותו זמן מתמודד עם לחץ הקהל והתקשורת שעוסקת בזמן הקצוב שנותר לו, שם לבעלים יש את המשקל הכבד והמשמעותי ביותר, שם מתגלת אישיותו, שם הוא מתמודד תחת לחץ.
ישנם לא מעט בעלים שפועלים מאמוציות, לחץ קהל ותקשורת, אבל ישנם בעלים שמפעילים שיקול דעת וחשיבה עמוקה וארוכת טווח לטובת הקבוצה. הדוגמא הטובה והחיה ביותר היא במכבי חיפה, שם הלחץ הגדול של הקהל להחליף את המאמן המצליח, אלישע לוי הוא עצום, אבל בדרכו חורק שיניים (גם למצלמה) אבל כשהוא מגיע לביתו הוא נרגע וחושב על טובת המועדון ומתנהל במקצועיות ובכבוד שרק מחזקים אותו ומעצימים את המועדון.
שלא יהיו כאן ספקות, בעלים שאינו מרוצה מדרך עבודתו, התנהלותו של מאמנו צריך\חייב לפטרו ומצד שני בעלים שלאחר תקופה מאמין בדרך של מאמנו – לא לפחד ללכת איתו כמה שנים, ברוב המקרים זה יעשה טוב גם לבעלים וגם למאמן.
עולה השאלה עד לאן בעלים יכול להתערב למאמנו?
לדעתי בעלים יכול לשאול ולקבל תשובות על הכל לחשוב ולייעץ אך ההחלטות המקצועיות הן קו אדום, ההחלטות חייבות להיעשות אך ורק על ידי המאמן, כאשר מאמן אינו עצמאי בהחלטותיו הוא אינו יכול להמשיך וזו רק שאלה של זמן שהרומן יסתיים.
לקהל יש משקל והשפעה גדולה על בעלים, אין כמעט שבת שעוברת מבלי שנשמע את ההמנון הקבוע "תתפטר תתפטר", אין מאמן בישראל כולל המעוטרים והמצליחים ביותר שלא חווה קריאות קשות ומשפילות במהלך הקריירה שלו, לכן לאישיותו ולתבונתו של הבעלים ישנה חשיבות מכרעת בדרך התנהלותו לעתידו של המועדון.
לסיכום: נאמר שלמערכת היחסים בין בעלים למאמן ישנה חשיבות מכרעת בהתנהלות המועדון. הקהל צריך להרגיש שותף, אבל גם להבין שאת המשקל החשוב שיש לו ינתב לחזק את הקבוצה בהבעת תמיכה חיובית במגרשים שתיתן לבעלים שלו להתרכז באיך לשפר ולחזק את פני המועדון ולא להתעסק בהחלפת מאמנים תחת לחץ.
