יום כיפור הוא זמן לחשבון נפש. סוג של דין וחשבון שאנחנו עושים בינינו לבין עצמנו וכלפי העולם כדי לפתוח את השנה החדשה עם דף נקי. עבור אנשי הספורט שמובילים (או לא) את הספורט שלנו, אנחנו, גם כתקשורת וגם כאוהדים, הם המבקרים הכי קשים שיש.
יחסי האהבה/שנאה בינינו לבין הכדורגלנים, הכדורסלנים ושאר הספורטאים הם סוג של דו קוטביות שנעה כל השנה מקיצוניות אחת לאחרת. מצד אחד, בפגרה כולנו מטפסים על הקירות ורק מחפשים לראות כדור ברשת ומצד שני כל כישלון ולו הקטן ביותר מתקבל בבוז, ציניות והמשפט: "אין לנו תרבות ספורט". יושבים על הענף, מתנדנדים עליו קצת כשאנחנו מתעצבנים, אבל מתחננים שהוא לא יישבר לעולם.
בתוך כל האהבה הזו, אנחנו נוטים להרגיז הרבה מאוד אנשים שלא ממש "מתים" על זה. לכבוד יום הכיפורים, גם אנחנו החלטנו לעשות חשבון נפש ולהתנצל בדרכנו המיוחדת בפני אלו שספגו מאיתנו לא מעט אש והיום אנחנו אומרים "סליחה". עם זאת, לא מובטחת רצינות מוחלטת בנושא.
קודם כל, מבקשים סליחה מלואיס פרננדז: איך העזנו לחלום על העפלה ליורו 2012 ועוד האמנו לך במסיבת העיתונאים כשסיפרת לנו שאתה מאמין שזה אפשרי? סליחה שביקרנו אותך למרות הניצחונות על מלטה, לטביה וגאורגיה וסליחה עוד יותר שהעמדנו אותך בשמש היוקדת של תחילת ספטמבר נגד יוון רק כדי להסביר לך שאנחנו רגילים להיכשל.
סליחה שכעסנו שלא זימנת את השחקנים הטובים ביותר, סליחה שלא קיבלנו את העובדה שתירגלת את המתורגמן שלך בהרכב וסליחה שעוד העזנו להרגיז אותך במסיבות העיתונאים.
סליחה מיושב-ראש ההתאחדות, אבי לוזון. ניסית להכניס לנו עניין עם קיזוזים, פלייאופים שונים ומשונים רק כדי להציל את הכדורגל שלנו משעמום בלתי נסבל וכולם באו אליך בטענות ואמרו שאתה מנסה להמציא את הכדורגל.
בנוסף לקחנו התבטאות שלך ש"אנחנו הליגה השישית בטיבה באירופה", הקצנו אותה והפכנו אותה לבדיחה הגדולה ביותר שיש בכדורגל. לוזון עומד בראש של יועצים ובאופן קבוע סופג את האש. על כך, סליחתנו.
סליחה מאצטדיוני הכדורגל שסופגים מאיתנו רק ביקורת. המקום שמארח אותנו מדי שבת הפך להיות לעג וקלס, החל מהחניה המביכה, מחירי השתיה המוגזמים, הגדרות שמסתירות חלק מהמגרש, התורים המיוזעים בכניסה למגרשים ועד הזכות לשלם 90 שקלים לכרטיס ליציעי הקופסא, וינטר, סופרלנד ושאר האצטדיונים. אלו שנוסעים לראות כדורגל באירופה הם החצופים ביותר. אילו דרישות יש להם.
סליחה מלובשי המדים ומהסדרנים שמגיעים לאצטדיון לשמור על ביטחון האוהדים ועוד סופגים מהלומות מקהל שמפסיד ומחפש היכן לכלות את זעמו. הם היו יכולים לאבטח בתיאטרון או בהופעה של רוקסט, אבל הם בוחרים בכדורגל ואנחנו מנצלים זאת. ועוד יש כאלו שקוראים לזה "השלמת הכנסה".
סליחה מבתי הדין של ההתאחדות לכדורגל שקבוצות ליגת העל והליגות הנמוכות מסדרות להם יום רביעי עמוס מלא בדיונים על שופט שספג יריקה משחקן או שלושה אוהדים שהחליטו לצעוק "שואה" ולנהום לשחקנים שחומי עור. אי אפשר לחדש להם? לפחות העונשים הפכו להיות יצירתיים יותר.
סליחה ממנהלת ליגת העל שסידרה לאוהדי הכדורסל שבוע מרתק של פיינל פור ושלוש אלופות שונות בחמש שנים. איך מעזים אנחנו לטעון שהשיטה לא הוגנת כשהיא מסדרת מתח עצום? איך מעזים אנחנו לטעון שגוף שמנסה לעשות הכל כדי שהקבוצה הטובה במדינה לא תיקח אליפות הוא לא בסדר?
סליחה מקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב שסופגת ביקורות על עודף הזרים בסגל שלה. איך אנחנו מעזים לדרוש 13 ישראלים בקבוצה שפעם היתה "הקבוצה של המדינה" כשהמטרה של שמעון מזרחי ודייויד פדרמן היא רחמנא ליצלן להביא את גביע אירופה לתל-אביב? עזבו חגיגות בהיכל "נוקיה" ביום חמישי, העיקר שיהיו ישראלים, גם אם נראה לפעמים שהסל קצת גבוה מדי בשבילם.
סליחה מהליגיונרים שלנו, שאנחנו באים אליהם בטענות שהם מעדיפים ליגות של גויים על חשבון ליגת האל, סליחה - ליגת העל. איך יש אנשים שעוד חושבים שהליגה הבלגית עדיפה על הכדורגל הישראלי המשגשג ועוד באים בטענות לשחקנים שמרוויחים מאות אלפי יורו ורוצים להתפרנס קצת יותר בכבוד. בלגיה? פולין? צרפת? ישראל!
סליחה מכל אותם מאמני כדורגל שחוטפים על ימין ושמאל אחרי כל הפסד ליגה. שחקני העבר הגדולים של הכדורגל שלנו אמרו בעבר שהם מעדיפים לא לאמן כי אחרי שני הפסדים כל הקהל דורש את ראשם. אצלנו, כל קבוצה קטנה שמפנטזת על תואר מפסידה במשחק, הקהל מחכה בחוץ, הבעלים דורש שיחה בהולה והם עוד מעזים להישאר בתפקידם?! מתי הם יבינו שהגיע הזמן שהפועל חיפה, הפועל באר שבע ומכבי פתח תקווה הן קבוצות שחייבות לקחת תואר בכל עונה?
סליחה מהספורטאים האולימפיים שמצד אחד אם הם יעברו ברחוב אנחנו נתעלם מקיומם ומצד שני נדרוש מהם מדליית זהב בלונדון ולא נקבל "לא" כתשובה. הופכים אותם לסוג של גיבורי ריאליטי שזוהרים חודש ולאחר מכן נעלמים ואנחנו עוד מעזים לקרוא להם: "נו, זאת, המתעמלת, עם החישוק".
ולסיום סליחה כוללת מכל אלו שהוללנו והשפלנו, דחפנו והפלנו, רקדנו איתם ורקדנו על דמם וציפינו מהם להיות הכי טובים שיש. יש שאומרים שהספורט הוא מראה לחברה שלנו ויכול להיות שזה נכון. אמנם האוהדים לא פעילים כמו דפני ליף וחבורתה, אבל אכפת להם וגם אם שגינו והגזמנו, זה נעשה רק משום שכולם אוהבים את הספורט הישראלי.
חלק מהסליחות הן בציניות מופגנת וחלקן באמת כואבת. אבל דבר אחד כולנו מוכנים: לפתוח דף חדש כדי שבשנה הבאה יהיה טוב יותר. גם אתם מוזמנים לטקבק את הסליחה שלכם, או שבעצם לא ממש צריך?
גמר חתימה טובה וצום קל לכל בית ישראל.