100 ימים עברו מאז הלך לעולמו שחקן העבר, אבי כהן ז"ל. קצת יותר ימים מאז נפל על משפחת כהן הסיוט, במקרה שאיחד סביבו במידה מסויימת את כל עם ישראל. דרך מצלמות הטלוויזיה רבים מאיתנו למדו 'להכיר' את המשפחה. דורית, לי, דביר ותמיר היו הפרצופים של השבוע ההוא עד שרובנו עברנו לפרשה הבאה, אך הם נאלצו להישאר עם הפצע הפתוח.
רובנו גילינו מחדש את תמיר, פחות או יותר, ביום שהוא נחת בארץ אחרי התאונה. הילד החייכן ממכבי תל-אביב ומכבי נתניה התבגר בבולטון והגיע ארצה בן אדם חדש, בן אדם אחר. ככל שהימים עברו והסיכויים לנס פחתו, הכתפיים של הקשר התרחבו והתכוננו לסחוב את כל המשפחה. הבכי שאפיין אותו עם ההגעה לישראל והבנת המצב התחלף בליווי המשפחה בכל האירועים הקשים ובעיקר הקרבה של כל מה שהיה חשוב לו עד אותה תאונה ששינתה אותו לעד.
כשהוא על קו ת"א - מנצ'סטר, עדיין בלי חוזה לעונה הבאה וחי תחת מערכת לחצים לגבי העתיד, התפנה תמיר כהן לספר על רכבת ההרים שעברה עליו השנה, החל מההפיכה לאבא, דרך האובדן של אביו ועד להתמודדות והמרחק: "אני בסדר. משתדל להיות כמה שיותר טוב בכל יום שעובר. ההרגשה לא נעימה והתחושות לא טובות אבל מנסים להתמודד יום-יום עם המציאות החדשה והמרחק מהמשפחה".
רכבת ההרים של תמיר כהן על קו ת"א - מנצ'סטר
עונת 2009/10 היתה שנה מצוינת מבחינת כהן, שפתח ב-26 משחקי ליגה, כבש שלושה שערים ובישל עוד שלושה. הכל היה מוכן לעוד עונה מצוינת לפני שהחלו הבעיות. "ביום שבת, במחזור הפתיחה של הליגה, אשתי התקשרה אליי מחדר הלידה בשעה שתיים לפנות בוקר. כמובן שהיה לי ברור שאני לא יכול לפספס את זה. גם המאמן אמר לי שברגע שזה קורה, אני אפילו לא צריך להתקשר לשאול, אלא פשוט לנסוע".
"הייתי בארץ עד אחרי הברית, אבל כבר הפסדתי שני משחקי ליגה ומשחק גביע אחד", ממשיך כהן. "חזרתי להתאמן עם הקבוצה יום לפני המשחק השלישי בליגה, אז היה לי די ברור שלא אכלל בסגל למשחק הזה. לאחר מכן חזרנו לפגרת נבחרת ובמחזור הרביעי היה את יום כיפור, כשהמאמן כמובן שיחרר אותי מאותו סוף השבוע. אחרי ארבעה משחקים בליגה ובגביע, במיוחד כשהקבוצה עושה תוצאות טובות ומשחקת טוב, כבר התגבש הסגל ומאוד קשה להיכנס פנימה".
"מתאמנים קשה", ענה כהן על השאלה איך מתמודדים עם מצב כזה. "משתדלים לשמור על הגוף באימונים ובזמן האישי ומחכים להזדמנות שלך. לצערי הרב, יומיים אחרי השבת הראשונה בה חזרתי לסגל ואפילו נכנסתי לשחק, קרה הנורא מכל. כמובן שבאותו רגע אי אפשר לחשוב או להתייחס לכדורגל וכל כולך, כל האנרגיות, מופנות למחשבה אחת".
"הייתי בארץ מעל לשבועיים וחצי וכשחזרתי שיחקנו בגביע והמאמן שאל אותי מה אני רוצה לעשות. הוא היה מאוד מתחשב ומבין והסביר לי שגם הוא איבד אבא והוא יודע ששום דבר לא יכול לעזור ולכן זאת החלטה שלי אם לשחק או לא. הוא ייעץ שכדאי לי. לאחר מכן חזרתי לארץ ליום ה-30, אז הפסדתי עוד משחק וככה כבר עברה כמעט שלושת-רבעי עונה".
כשהוא גולל את הסיפור הזה החלה להתגלות תמונה יותר רחבה על עונת2010/11 שלו. איך כדורגלן צריך לעצור את העולם ולבקש לרדת במקצוע כל-כך תובעני. כשהקריירה קצרה, שילוב הדברים האלו יכולים להשפיע לא רק על הכדורגל אלא גם מעבר לכך. אפשרות החזרה ארצה, שהגיעה קצת אחרי האסון, לצד ניסיון להאחז בקרנות המזבח ולהשאר באנגליה.
"כל הסיפור הזה יכול להשפיע מאוד, לא רק על הקריירה אלא גם על החיים עצמם. הכל מאוד טרי ועדיין לא נתפס ורק ימים יגידו. אני מסיים חוזה בבולטון בקיץ הקרוב אחרי שלוש שנים וחצי וכמובן שיש מלא מחשבות על מה ואיך. מכל הבחינות - נפשית, אישית, מקצועית וכלכלית. ברגע שאני אגיע ליום בו אצטרך לעשות את ההחלטה, היא תהיה הנכונה מכל הבחינות. כמובן שהמשפחה מאוד רוצה שאחזור לארץ להיות שם, אבל היא גם מאוד רוצה שאשאר באנגליה ואמשיך פה כל עוד אני יכול, ככה שכולם נמצאים ברגשות מעורבים".
השיעור לחיים והתמודדות עם אסון שהופך לציבורי
מיותר לומר שתמיר יצא מהמקרה אדם אחר: "אפשר להגיד שהשיעור הכי נלמד בכל האסון הזה, כשאני מסתכל על החיים של אבא, זה קודם כל להיות בן, אח, בעל ואבא הכי טוב שאפשר. ליהנות מהחיים בצורה מקסימלית, לא לדחות שום דבר למחר ולהגשים את כל החלומות.
כרגע הכל חשוב, גם לנסות לחיות בשגרה ובמציאות הזאת ובלי קשר, לנסות להנציח את אבא בכל דרך אפשרית. אפשר להגיד שהמשך הקריירה באנגליה יהיה הנצחה מסויימת, אבל צריך לזכור שאבא רוצה קודם כל שהילדים שלו יהיו מאושרים ולדעת שטוב להם, אז יש הרבה מחשבות בנושא. מאוד קשה להיות רחוק מהמשפחה ברגעים כאלה, אבל כשאני נמצא בארץ אני ממלא מצברים כדי לחזור ומאוד-מאוד קשה להיפרד מהם, במיוחד עכשיו. אני לא יכול להצביע על משהו בכדורגל, או מחוצה לו, שעוזר לי להתמודדות הזאת. זה פשוט משהו שקיים שמתמודדים איתו".
הסיקור התקשורתי הרחב הוא נדבך נוסף שהיה צריך להתמודד איתו. דמות ציבורית או לא, המצלמות מסביב והשיח הציבורי גרמו לדברים להיראות קצת אחרת: "אני חושב שהמשפחה התמודדה בצורה טובה עם כל הנושא התקשורתי, משהו שהם ממש לא רגילים אליו או חווים אותו על בסיס יום יומי. אני חושב שבאיזשהו מקום התקשורת קצת הפריעה לכולנו להתאבל על אבא שלנו. האמת שאני עדיין מרגיש שאני בסרט, המצב הזה בכלל לא נתפס וקורה הרבה פעמים שאני מוצא את עצמי חושב שזה חלום ואז מזכיר לעצמי שזאת המציאות החדשה שלי".
"זה לא היה משהו שיכולנו לשלוט עליו", המשיך וסיפר כהן. "כל-כך הרבה אנשים בארץ ובעולם רצו להתעדכן במה שקורה והתפללו לשלומו של אבא. כל-כך הרבה חיזקו את ידינו. אבא היה בן אדם ענק וכל מה שנותר לי להגיד זה תודה אישית גדולה מאוד לכל אחד ואחד שהתפלל, תמך ועזר לנו באותם רגעים. אני חושב שבגלל שהנושא היה כל-כך מתוקשר אולי זה הפריע למשפחה לעכל את העניין ולהתאבל על אבא. המצב הזה עדיין לא נקלט, אני מרגיש שאני עדיין בסרט רע. אני נמצא פה באנגליה יותר מרוחק, פחות קורא ורואה, אז הרבה פעמים אני לבד. מוצף במחשבות, כאבים ודמעות ומנסה להרים את עצמי להמשיך הלאה".
שאלת תרומת האיברים, הרבנים וחמש השנים הבאות
לא מעט ביקורת היתה על עניין תרומת האיברים. לקראת הסוף נשאלה המשפחה בנושא, החליטה שלא לתרום וספגה גם את הביקורת על כך. "אני ממש לא כועס וממש לא מתעצבן מתגובות כאלו או אחרות שהיו בנושא הזה. יש לאנשים את הזכות להביע את דעתם לטוב ולרע. כל נושא הרבנים עלה כל הזמן לכותרות, אנחנו יהודים שחיים במדינת ישראל וזאת הדת שלנו. מי שניצל את המצב שלנו לרעה, זאת זכותו המלאה".
ומה הלאה? כהן מבחינתו למד לא לחשוב יותר מדי קדימה. "עוד חמש שנים זאת תקופה מאוד ארוכה. בסיטואציה שנוצרה אני כבר לא חושב כל כך רחוק. משתדל לחיות את הרגע בצורה הטובה ביותר מכל הבחינות".
