לא מעט פרשני כדורגל ואוהדים מדברים על העונה הנוכחית כאחת החלשות שידעה ליגת העל. אף אחת מהגדולות לא באמת גדולה, הקהל לא נוהר למגרשים ומי יודע, אולי בסיום העונה, עירוני ק"ש או מכבי נתניה יניפו את צלחת האליפות.
אחד הגורמים להיחלשות של הליגה הוא גל העזיבה הגדול שפקד אותנו בקיץ האחרון. אף פעם לא ספרנו מספר גדול כל כך (35) של ליגיונרים שיצאו לטעום מהקסם האירופי. מהכמות הנכבדת אפשר להתגאות באלו שמצליחים, וכמובן יש ברשימה כאלה שעדין לא הביאו את חותמם בקבוצה שלהם.
עם כל הגאווה בכמות הנכבדת, אנחנו עדים לתופעה די שכיחה אצל הליגיונרים שלנו והיא: החזרה המהירה לישראל. בשנים האחרונות לא מעט שחקנים יצאו לשחק בחו"ל אבל אחרי תקופה קצרה חזרו הביתה, לליגת העל.
מה הסיבות שככה מוותרים על החלום? האם בסופו של דבר בלגיה ופולין לא כאלה גדולות עלינו? למה יש כאלה שלא חוזרים עם אותה היכולת שמפה הם יצאו?
הנעלם: אלברמן, עידן טל ומגרלשווילי
גל אלברמן הוא אחד השחקנים היותר מוכשרים שיש לנו בכדורגל הישראלי, מה שעצוב הוא, שאי אפשר לומר את זה עליו היום. בקיץ 2005 חתם אלברמן לשלוש שנים בטנריפה ששיחקה בליגה השניה בספרד, הקשר שיחק בסך הכל חצי עונה בקבוצה וחזר לארץ, לבית"ר ירושלים, תמורת משכורת של 240 אלף דולר לעונה.
אלברמן לא איכזב הציג יכולת נפלאה במשך שנתיים וזכה עם בית"ר באליפות ובדאבל. בקיץ 2008 יצא אלברמן לקדנציה השניה שלו באירופה שחתם בבורוסיה מנשנגלדבאך שחזרה באותה העונה לבונדסליגה. שווי העסקה הוערך בכ-2.2 מיליון יורו שהשכר של אלברמן עמד על 550 אלף יורו בכל עונה.
הקשר לא הצליח להציג את יכולתו הטובה וגם עבר פציעה קשה שמנעה ממנו לחזור ולשחק במועדון הגרמני. אלברמן חזר שוב לישראל והפעם למכבי ת"א, בעונה שעברה שותף במרבית המשחקים של הקבוצה והיכולת לא הזכירה את ההוא שעזב את בית"ר ירושלים. העונה אלברמן בקושי זוכה לראות דשא ולנו נותר רק להיזכר בשנים שהיה לנו קשר אחורי קלאסי שלא צומח בכל יום.
סוכן השחקנים, רונן קצב, דיבר על התופעה: "לא צריך לנתח מה זה אומר על השחקן או על המצב, כל אחד רוצה להתקדם. דברים קורים ואז השחקן חוזר לארץ. החיידק קיים כל הזמן והקריירה מאוד קצרה, החלון הוא די קצר. אי אפשר להדביק לשחקן הישראלי תווית של אחד שחוזר, זה תלוי מקרה. כל אחד מחפש למקסם את הקריירה שלו ולהוציא ממנה את המירב במישור המקצועי והכלכלי".
שחקן העבר ז'אן טלסניקוב שגם שיחק ב-99/00 בדנדי יונייטד הסקוטית וחזר אחרי שנה אחת בלבד לישראל התייחס לנושא: "כששחקן חוזר לשחק בארץ אחרי שהוא שיחק בחו"ל ובטח בגרמניה, קיימת אצלו בהתחלה סוג של אופוריה מסוימת. בטח שאתה מגיע מהליגה הגרמנית שההבדלים עצומים מפה. שחקן צריך זמן להתאקלם מחדש במיוחד אחרי שעבר פציעה לא קלה".
אפשר לספור עוד כמה שחקנים כמו עידן טל וחיים מגרלשווילי שהיו בחו"ל ובשנים האחרונות די נעלמו. עידן טל משחק היום בהפועל ירושלים מהליגה הלאומית ומתכנן לפרוש מכדורגל בתום העונה ומגרלשווילי לא רואה דקות משחק במכבי חיפה אחרי שחזר משהות קצרה בקפריסין.
התגעגעתי אז באתי: חבורת לוקרן וגילי ורמוט
כשנתיים בקבוצת לוקרן הבלגית שיחקו שלושה ישראלים: יואב זיו, עומר גולן ואבי סטרול. כל אחד מהם שיחק כמעט באופן קבוע, הרוויח לא מעט כסף וגם נמנה על הסגל של נבחרת ישראל.
לשלושתם הספיקה תקופה מאוד קצרה להיות חלק מהמושבה הבלגית והיום עומר גולן משחק במועדון בו גדל, מכבי פ"ת ולא ממש קורע רשתות, יואב זיו ואבי סטרול במכבי ת"א, זיו רחוק מלהרשים וסטרול כבר פצוע תקופה ארוכה.
טלסניקוב מנסה להסביר מה גרם להם לחזור ארצה: "בלגיה זה לא ספרד או גרמניה ההבדלים הם לא כאלה גדולים מישראל. הם הלכו, טעמו קצת משהו שונה, הרוויחו כסף וכשהם קיבלו הצעה לחזור לקבוצה בסדר גודל של מכבי ת"א, שמשחקת גם בליגה האירופית וההצעה הכספית שהוגשה להם היא טובה אז מה רע להם לחזור למדינה שלהם? למשפחה ולחברים".
תתפלאו, יש גם כאלה שלא הספיקו לסגור אפילו עונה אחת בחו"ל והסתפקו בכמה חודשיים בלבד. ב-27 לדצמבר חתם ברק יצחקי לשלוש שנים וחצי בקבוצת גנק הבלגית. ב-12 ביולי 2008 הוא כבר חזר לבית"ר ירושלים.
אי אפשר להגיד על יצחקי שהוא נפצע או ירד בכושרו, כשהוא חזר לבית"ר הוא כבש בשנתיים 30 שערי ליגה ועד היום הוא לא חזר לחלום אירופה.
בקיץ האחרון חתם עידן שריקי לשנתיים בקבוצת גורניק ז'בז'ה הפולנית ולאחר חודשיים בלבד, חזר הביתה למ.ס. אשדוד בטרם שיחק משחק ליגה אחד במדיה. היום הוא החלוץ מספר אחד של עיר הנמל.
טלסניקוב מסביר: "שחקן שלא משחק ויושב כל הזמן על הספסל, נמצא במצוקה מסוימת. לרוב זה הצד המנטלי שמשפיע על אותו שחקן. אבל גם אם אתה משחק עדין קיימות סיבות נוספות שיכולות לגרום לחזור. האם הוא נסע לבד או עם החברה? האם המשפחה תומכת ונמצאת איתו? המשפחה היא הבסיס. הרבה יותר קל להתמודד כשאתה יודע שמישהו שקרוב אליך נמצא איתך, בטח ובטח שהישראלים הם אנשים יותר חמים.
הדוגמא הטובה ביותר זה יוסי בניון. הוא יצא בגיל 16 לאייאקס, חזר מהר כי היה לו קשה להתמודד עם כל החוויה הזאת לבד וכשהוא התבגר והתחתן אז היה לו הרבה יותר קל להתרכז רק במה שהוא אוהב ויודע וככה היה לו יותר קל להצליח".
שחקן נוסף שאפשר להזכיר הוא גילי ורמוט. הקשר המצוין טעם כבר מהחוויה האירופית ששיחק בגנט הבלגית, אז הספיקה לו שנה אחת בשביל להגיד זהו, מיציתי, לחזור לארץ ולהוביל את הקישור של הפועל ת"א. בקיץ האחרון ורמוט החליט לחזור לאירופה והפעם לליגה הגרמנית.
הקשר נחת בקייזרסלאוטרן ביחד עם חברו הטוב איתי שכטר ושניהם קיוו לשתף פעולה ולהצליח בבונדסליגה, רק שחלומות לחוד ומציאות לחוד. עד היום שותף גילי ורמוט בסך הכל בשני משחקים והוא בקושי מקבל הזדמנות להוכיח את יכולתו.
חודש ינואר מתקרב ובהפועל ת"א מפנטזים על חזרה אפשרית של גילי לקבוצה. טלסניקוב חושב שאסור שזה יקרה: "שחקן כמו גילי ורמוט שנמצא בליגה כמו גרמניה צריך להחזיק מעמד גם אם קשה אסור לו לוותר. הוא עובר תקופה לא טובה והוא בטח רוצה לשחק יותר, אבל הוא צריך המון חוזק נפשי, הוא כישרון גדול שיכול עוד להצליח בבונדסליגה".
ירידה לצורך עליה: בן שהר וברוך דגו
בניגוד למקרים שתוארו מעלה, יש גם כאלה שעשו את הדרך ההפוכה כמו בן שהר למשל. החלוץ בן ה-22 עבר כמה וכמה מועדונים באירופה מצ'לסי שם התחיל כשחקן נוער, ואז עבר לקבוצות כמו ק.פר, שפילד וונסדיי ופורטסמות', נחת בהולנד בשביל לשחק בדה גראפשחאפ ואז ב-25 ביוני 2009 חתם שהר באספניול הספרדית.
בכל הקבוצות החלוץ לא ממש הצליח לממש את הפוטנציאל הטמון בו והחליט לעשות מהלך לא קל בקריירה שלו: לחזור הביתה להפועל ת"א שהתמודדה באותה שנה בליגת האלופות.
המטרה היתה ברורה: לחזור לעונה אחת, להציג יכולת גבוהה בשביל כרטיס בחזרה לקבוצה באירופה. ההתחלה של שהר לא הייתה מרשימה, החלוץ התקשה להבקיע ולתפוס מקום של קבע בהרכב האדומים. היו כבר כאלה שאמרו שבן שהר הוא עוד חלוץ בליגה שלנו, אבל הוא לא ויתר וככל שהעונה התקדמה, הוא הסתגל וחזר שוב לכבוש. החלוץ סיים את העונה עם 16 שערי ליגה ועוד שער בסטאד דה ז'רלן מול ליון באלופות.
בקיץ האחרון חתם בן שהר לעונה אחת במועדון הצרפתי אוקזר תמורת שכר של 550 אלף יורו. עד היום החלוץ פתח בשבעה משחקי ליגה ובמאזנו יש שער אחד.
את הרשימה נסיים בשחקן שבעונת 2004/05 כבש ארבעה שערים בליגת האלופות ומאז די נעלם. מדובר בברוך דגו אחד הכישרונות שצמח בישראל ואחרי שלא מצא את עצמו בשנים האחרונות בכדורגל שלנו, בחר דווקא ללכת לשנת "שיקום" באי השכן בקפריסין בשביל לחזור לשחק ולעשות קאמבק בליגה שלנו.
אחרי שנה ששיחק בנאה סאלאמיס ואפולון לימסול, חתם בקיץ ברוך דגו אצל העולה החדשה הפועל ניר רמה"ש ואפשר לומר שהמעבר הזמני לקפריסין עשה לו די טוב. הקשר משחק כדורגל וגם יש לו שני שערים והרבה מניות בהצלחה של קבוצתו.
קצב סיכם: "שחקן שיוצא לא רוצה לחזור כל כך מהר, יש נסיבות. יניב קטן יצא וראה שלא מתאים לו לגור בחו"ל וחזר לחיפה ואני מאוד מעריך אותו על זה. יש כאלו שעדיין מדגדג להם לחזור ולשחק באירופה".
ועכשיו, לפני פתיחת חלון העברות יש הרבה שמות שעולים לאוויר כמועמדים לחזרה. גילי ורמוט להפועל? רמי גרשון למכבי? לפני שחוזרים, צריך לחשוב אם זו ההחלטה הנכונה.
