"היד רועדת, הזיעה הקרה מטפטפת על המצח, המועקה יורדת בגרון לאט וצריך לקבל החלטה. להיות או לא להיות". זהו הרגע לפני שכל הבטחה ישראלית שיצאה בקול תרועה רמה לאירופה חוזרת לליגת העל שלנו, לרוב מכורח הנסיבות ותוך החשש הכבד "להיתקע" בבוץ התל אביב או החיפאי.
קושיה דומה עמדה בפני בן שהר רגע לפני פתיחת העונה. הכישרון הגדול, שהסתובב בכל כך הרבה קבוצות, החל מהפרמייר ליג, דרך הצ'מפיונשיפ ועד להולנד וספרד, לא מצא את עצמו והחליט בצעד אמיץ לחזור הביתה. נכון, שהר צעיר מאוד והוא צריך בעיקר דקות משחק, אבל גם הוא ראה את ברק יצחקי יוצא לגנק וחוזר מהר לבירה, את ורמוט מנסה את מזלו בגנט ושב הביתה והחשש היה שהחזרה לישראל תעכב לו את הקריירה.
ההימור מסוכן: מצד אחד, ליגת האלופות היא הבמה הכי ראויה באירופה ושער בצ'מפיונס יכול לסדר חוזה בקבוצה גדולה יותר מאספניול. מצד שני, מעטים השחקנים הישראלים שיוצאים ישירות מליגת העל לקבוצות גדולות באירופה. שהר חתום אמנם באספניול, אבל הרבה יותר פשוט לקבל חשיפה במשחק ליגה בהולנד או אפילו בבלגיה, מאשר משחק בעכו או ב"קופסא".
העונה של שהר היתה כמטוטלת, אבל נדמה שהסוף שלה הוא דווקא למעלה. אמנם באזור אמצע העונה, החלוץ שקל לעזוב וגם הולנד נראתה כאופציה ראויה, אך הוא נשאר, נאבק וקיבל את מה שהוא היה זקוק לו כל כך: דקות משחק.
על השאלה האם החזרה לישראל היתה נכונה, נקבל תשובות בקיץ. בספרד דיווחו אתמול שמאוריסיו פוצ'טינו, מאמנה של אספניול, לא בונה על שהר, מה שהופך אותו שוב למלפפון מעניין מאוד בקיץ. התקווה של החלוץ היתה לשוב לספרד בדלת הראשית אחרי עונה טובה בישראל. 16 שערים זו עונה נהדרת, השאלה עד כמה המספר המרשים הזה ירשים מאמנים ברחבי היבשת. בכל זאת, ליגת העל בישראל. נראה שאת פוצ'טינו, המספר הזה לא ממש מרשים.
"העיקר שלא יישאר בארץ"
אימו של בן, בתיה שהר, נשאלה לפני ארבעה חודשים האם היא מרוצה שבן משחק בליגת העל. התשובה: "אפילו לא מינוס 1, אז מה? זה לא משנה את העובדה שהוא פה. הכרטיס יחזור לאספניול ואני מקווה שבן יחזור לאספניול ואם לא, אז יהיו קבוצות אחרות, אני יכולה להבטיח. העיקר שלא יישאר בארץ".
המטרה המובהקת של בן היתה לעזוב אחרי עונה. ברשימת משימות האישיות שהוא חיבר לעצמו במטוס בדרך חזרה לישראל הוא עמד: שערים בליגה, שערים נהדרים בליגת האלופות (בליון ובזלצבורג) ואולי אפילו גביע מדינה, תלוי איזו הפועל ת"א נראה בגמר הערב נגד מכבי חיפה. חוץ מזה שעבור בן לחזור למועדון שבו הוא גדל היה דיבידנד רגשי עבורו.
השאלה הגדולה היא אחת. רוב השחקנים שיוצאים מליגת העל לחו"ל יוצאים לקבוצות דרג שלישי ורביעי באירופה. דקל קינן לבלקפול, אלמוג כהן החל בתחתית הליגה בגרמניה, בירם כיאל יצא לקבוצה גדולה אבל גם הוא לא האמין שהוא יסיים את העונה כשחקן מכריע בהרכב של ניל לנון וכל השאר בבלגיה. גם תמיר כהן לא ממש פרץ באנגליה.
נכון ששמות הקבוצות שנזרקים לאוויר (בעיקר סביב שחקני הפועל) הם מרשימים, אבל גם יוסי בניון החל בסאנטנדר, עד להגעה לליברפול וצ'לסי. בן כבר היה שם (אספניול). האם הוא יכול לקפוץ מהפועל לקבוצות ליגה אירופית או ליגת האלופות? שאלה גדולה. לא בגללו: פשוט קשה לשווק שחקנים ישראלים שמככבים בליגת העל. כמה שחקנים משחקים ב"אירופה הקלאסית"? אפשר לספור על יד אחת.
המפנה נגד הפועל ר"ג
"לפני כמה שנים, כשהייתי בצ'לסי, לא חלמתי שאני אעלה לליגת האלופות עם הפועל ת"א. למען האמת זה הכיף הכי גדול, להגיע לשם עם הקבוצה שגדלת בה, שאתה מחובר אליה". (בן שהר, ראיון פתיחת עונה, רגע לפני ההופעה הראשונה בליגת האלופות).
ההתחלה של החלוץ בהפועל היתה קשה. שער ראשון רק כמחליף במחזור החמישי ב-1:3 בנתניה ואז עשרה משחקי ליגה ללא כיבוש. פלא שהוא רצה לעזוב? רגע המפנה היה דווקא משחק נגד הפועל ר"ג בסוף הסיבוב הראשון.
מאותו מחזור, שהר לא הפסיק לכבוש. מלבד המחזור ה-17 (משחק חוץ באשקלון), החלוץ כבש בכל משחק והציב רפרטואר מרשים של שערים. המבקרים יגידו שהוא לא מספיק טכני, המפרגנים יגידו שהוא כמו קטר כשהוא רץ קדימה. אין ספק שההיעדרות הארוכה של שכטר עזרה לדקות המשחק של שהר, אבל כמו חלוץ אמיתי הוא לקח את הצ'אנס. אחרי עשרה שערים בארבע עונות באירופה, בן התחיל לפרוע שטרות.
ההשתלבות החברתית של בן בהפועל היתה טובה מאוד. מצד אחד הוא נכנס לחדר ההלבשה השמח של האדומים, מצד שני ידע לא פעם לעשות את ההפרדה ולהישאר עוד שעה באימון כדי לעבוד על הסיומת שלו עם יוסי אבוקסיס.
מי שראה את חצי גמר הגביע נגד קרית שמונה יכול היה לחשוב שהוא ותמוז לא מדברים, אבל לא כך הוא הנכון. שני חלוצים רעבים שרוצים לכבוש כמה שיותר. באימונים, השחקנים יודעים לצחוק על השניים, כשבן מחמיץ מקניטים אותו "יופי בתיה" אבל הקשר בין השניים טוב. יריבות ספורטיבית ולא יותר. שני חלוצים שעמדו במבחן בשנת המבחן שלהם.
זיכרון מר מהגמר האחרון עם הפועל
בניגוד לכוכבי הפועל שפוזלים לאירופה, השם של בן שהר לא משורבב באף כותרת של אף גוף תקשורת. זהבי כבר על המטוס לאיטליה, שכטר ימצא את עצמו כנראה בגרמניה, ורמוט מחפש קבוצה בספרד או איטליה ואניימה כבר מזמן עם הראש בצרפת. שהר? לא שמענו אף מילה.
הקולות מסביב מדברים על שנת הפרידה של אוהדי הפועל מאחת הקבוצות הגדולות שהיו כאן. שנתיים שבהן האדומים הציגו את כל מה שהוא אנטי-הפועל: כדורגל סוחף, הרבה מאוד שערים, בלומפילד היה תמיד אדום ומלא והערב נגד מכבי חיפה זה נגמר.
עבור שהר, הוא עומד בפני החלטה קשה מאוד: האם הוא ממשיך את תהליך הבישול בבית שלו, במועדון שבדרך למהפך ניהולי ומקצועי קיצוני, האם הוא ינסה שוב למצוא מזלו בשדות זרים וירשום עוד תחנה בקריירה הקצרה שלו ומתי כל העולם יראה מה הוא יודע.
לפני חמש שנים ושבועיים, שהר רצה להיפרד מהנוער של הפועל ת"א עם גביע בגמר נגד בית"ר. מולו ומול חבר'ה צעירים כמו ערן זהבי, דני בונדר וביברס נאתכו עמדו קובי מויאל, אבי ריקן, שי חדד וחן עזריאל. שהר הצטיין, אך הירושלמים זכו בגביע אחרי פנדלים. בן עזב את האדומים בלי הגביע.
תקראו לזה קארמה, גורל או סתם מקריות. את בית"ר הפועל עברה, אבל הערב ב-20:50 מחכה מכבי חיפה. שהר כנראה לא יהיה בהפועל ת"א בעונה הבאה, אבל אין דבר שהוא רוצה יותר מאשר להביא תואר לקבוצה במדיה הוא גדל. בתוך רצף הפציעות, שמועות על העתיד וחוסר הבהירות, אם האדומים ירצו גביע, הם יצטרכו את בן. את הקבלות הוא כבר סיפק, אבל אין זיכרון פרידה נעים יותר מאשר זכיה בגביע המדינה.
